אזור גבעות החול האדום (חמרה) של דרום השרון, בו נכלל גוש תל מונד, היה בעבר קשה לעיבוד חקלאי בשל אדמותיו הדלות ומיעוט מקורות המים הזמינים. יער של עצי אלון ושטחי מרעה פתוחים אפיינו אותו, והיישוב בו לאורך התקופות היה מועט ובלתי רצוף, בדומה לרצועה גיאוגראפית זו בשרון כולו.<br>ראשית הופעתו של האדם הקדמון באזור אירעה לפני כ- 500 אלף שנים בתקופה הפליאוליתית התחתונה. הוא הותיר אחריו בשולי היער את שרידי אורחות חיי הציד והלקט שלו: כלי צור גסים, בעיקר אבני יד.<br>מן התקופות הפרהיסטוריות הבאות, בהן הפך האדם מצייד לקט לחקלאי המביית בעלי חיים ומעבד מזון, נותרו כאן שרידים מועטים. הוא המשיך לנדוד על פני אזורי הצייד והמרעה ולשכון במחנות ארעי. אולם היכולת הטכנית שלו התפתחה כפי שמעידים כלי הצור מן התקופה האפי - פליאוליתית (13000 - 8300 לפנה"ס), והניאוליתית (8300 - 6000 לפנה"ס).<br>במשך 5000 השנים הבאות לא התקיימו יישובים באזור עד לתקופה הרומית, בה החלה תנופת התיישבות רחבה בשרון. כתוצאה מהתפוצצות אוכלוסין והתפתחות טכנולוגית בעיבוד האדמה נוסדו לראשונה יישובים גם באזור גבעות החול האדום. היו אלה חוות וכפרים חקלאיים בהם נמצאו גתות ובתי בד, המעידים על גידולי גפנים וזיתים, ייצור שמן ויין ושיווקו, יחד עם מוצרי זכוכית וקדרות. יישובים אלה העצימו בתקופה הביזנטית (המאות הרביעית - חמישית) הבולטים שבהם היו דיר אספין וכילודיא, ששרידם נחקרו.<br>עם התבססות השלטון המוסלמי שב ונזנח האזור ונדון להשתלטות ליער האלונים ולעזובה למשך כ- 1000 שנה, עד לפריחה היישובית - חקלאית החדשה בראשית המאה העשרים.<br>מתוך: ארכיון בית הלורד: אורנה גורן, 1992, תיק ממצאים ארכיאולוגיים בגוש תל מונד. הדפסה |
תגובה
