נולד במינסק שברוסיה ב-1903 בנו של הרב יעקב רוטוב נצר למשפחת רבנים מזה דורות.
התייתם מאמו בהיותו ילד, דבר שהשפיע עליו במהלך חייו. נדמה שמעולם לא איבד את האבל על מותה. כל ימיו הירבה לדבר עליה. ואם דלק נר זכרון בבית ידענו שלזכר אימו דולק הנר.
דוק של עצבות היה משוך עליו וגם כאשר היה שמח ניכרה בו אותה העצבות. איש שתקן היה, מכונס בעצמו. את עצמו ידע להביע יפה בכתב. איזו עברית, אוירה, סגנון, איזה כתב-יד.
לארץ עלה בשנת 1923 עם חברתו צפורה (הכירו במחנה הכשרה גרוכוב אשר בפולין) נשאו בארץ, והצטרפו לגדוד העבודה. אלה היו ימים קשים, ימים של עבודה קשה, ימים של מחסור על גבול הרעב, ימים של קדחת.
הוא היה מראשוני קיבוץ תל-יוסף, לאחר מכן בבנית מפעל החשמל בנהריים. ב-1932 הגיעה המשפחה למושב חרות, ולה שלושה ילדים, היינו מראשוני ומבוגרי ילדי המושב.
בניגוד לאמא, אבא לא היה איש של חקלאות. לא היה בעל כוחות פיסיים וגופו הצנום לא עמד בעבודה מפרכת זו. וגם נדמה לי לא מצא בה סיפוק. הצטיין בתבונת כפיים, ולא היה מכשיר שלא יכול היה לתקנו.
בימים של ראשית הבניה במושב, התקין את מערכת החשמל בבתים וזאת שלא על-מנת לקבל תמורה. ועבודתו התקבלה ע"י חברת החשמל. אבא היה איש של קצוות, הכיר רק שני צבעים, לבן ושחור. את אלה שאהב, אהב בכל לב מבלי לבקש דבר בתמורה, ואותנו ילדיו, אהב בחום ובלי להעביר בקורת. היה מוכן לתת כל אשר היה לו והוא לעצמו לא רצה מאום.
שנותיו האחרונות היו קשות, חלה במחלה שעיוותה את גופו הנערי.
שיכל את אורי צעיר בניו וזמן קצר לאחר מכן את רעייתו צפורה שטיפלה בו במסירות אין קץ.
לפני פטירתו התנתק מהסביבה והכיר רק את ילדיו, נכדיו וניניו.