צפורה נולדה בשנת 1902 בעיירה ביאלה פודלסקה שבפולין. משחר נעוריה גילתה את הרעיון הציוני ודבקה בו. היא הכשירה עצמה לעליה לקיבוץ של "החלוץ" בגרוכוב. בהכשרה הכירה את יהושע ריטוב, ויחד עלו לארץ בשנת 1921. על תקופה זו בחייה כתבה צפורה: "רגעים אלו היו נשגבים, אבל קשים מאד. לא על נקלה יכולתי לעשות צעד כזה. משבר קשה עבר עלי, וההתלבטויות היו רבות: מצד אחד אהבתי להורי ומאידך גיסא - האידיאלים הציונים הנעלים, אשר קסמו לי. הורי התייחסו כל הזמן בשלילה לפעילותי הציונית, וכשנודעה להם החלטתי - הפך ביתינו לבית אבלים ממש".
חייה של צפורה בארץ היו למסכת, שממנה אפשר ללמוד על תולדות העליה השלישית, גדוד העבודה, קיבוץ תל-יוסף ועוד. משעזבו את תל-יוסף שהתה צפורה בתל-אביב, בזמן שיהושע היה ממקימי מפעל החשמל בנהריים.
בשנת 1932 הגיעה המשפחה למושב חרות ובנתה כאן את ביתה ומשקה. בשנים שיהושע עבד בעבודות חוץ שונות ואח"כ בתפקידים מרכזיים בחרות, היתה זאת צפורה שהתמסרה לבניין המשק בחריצות ובשקידה, שאין למעלה ממנה, ואכן ראתה ברכה בעמלה. גם כשחלתה היתה יוצאת יום יום לחצר. כשנאלצה לחסל את הלול בגלל מצב בריאותה, כאב לה הדבר מאד.
המשפחה היתה מרכז חייה של ציפורה. מעולם לא הטילה במישהו מבני משפחתה דופי. לכולם היתה מתייחסת במלוא האהבה. ילדיה, נכדיה, וניניה היו מקור גאוותה ואושרה. את כל כולה נתנה בשבילים - את כוחותיה וכן מחשבותיה. פעם אמרה: "לו היו זמנים אחרים היו לי עוד ילדים אחדים. זה בכלל לא קשה, זה נפלא. טבעי שהורים הם הנותנים לילדיהם, והילדים הם המקבלים. זוהי דרך העולם"!
צפורה ראתה בזאת את הצדקת קיומה, ובתפקידה זה היתה מאושרת.
נפטרה לאחר התקף לב ביוני 1981.