משה נולד באפריל 1908 בוולקוביסק שבבילורוסיה. האב יהודה פקרסקי היה בורסקאי בעל בית-מלאכה לעיבוד עורות, איש ישר דרך ואהוד על כל ידידיו ומכריו. האם איטקה אשת חיל ואם למופת. ב-1914 גוייס האב לצבא הרוסי ועול המשפחה נפל על כתפי האם, שנשאה במאמץ בכל תלאות המלחמה.
משה גדל וחונך במשפחה מסורתית שטופחו בה ערכי העבודה ואהבת הזולת. בילדותו למד ב"חדר" ובהמשך נרשם לגימנסיה "מירקין". שם סיים את חוק לימודיו התיכוניים.
כעלם פעיל ומלא חיים נטל חלק גם בפעילות הציונית ב"שומר הצעיר" וב"החלוץ". הפן האמנותי שבאישיותו בא לידי ביטוי בתפקידים שמילא הן בלהקת חובבים של התאטרון המקומי והן במקהלה חזנית של בית הכנסת הגדול.
בגיל שבע-עשרה וחצי, בשנת 1925, עלה ארצה בעוד משפחתו וחברתו, חנה אגולניק, נשארו בגולה. למרות הניתוק הפיזי שנמשך חמש שנים, נשמר הקשר הרגשי העמוק בין השניים ואף התהדק באמצעות חליפת המכתבים הרצופה.
עם עלייתו ארצה עבד בפרדסי פתח-תקוה ואח"כ בשנת 1928-1930, תקופת המשבר הכלכלי בארץ, עבד בסלילת כבישים. הדחף הפנימי למשחק לא הירפה ממנו ועם הקמת תאטרון "האהל" הגיש מועמדותו והתקבל. לא היה קץ לאושרו.
משהגיע העת לממש את חלומו החליט שעלה ארצה כדי להיות חלוץ ועובד אדמה ואילו המשחק יהיה בגדר תחביב בלבד. רעיון "התישבות האלף" קסם לו ופתח לפניו אופקים חדשים. הוא היה בין מיסדי מושב חרות עוד בימי הגרעין בכפר סבא, כשבשתוף עם חברים נוספים הכינו את המשתלה לנטיעת הפרדסים במושב.
ב-1930 עלתה לארץ חברתו חנה וביחד בנו את "קן המשפחה" במושב. לאחר מאמצים מרובים הצליח הזוג הצעיר להביא לארץ גם את הוריהם. בשנת 1942 נשלח משה מטעם ההגנה להדריך את תושבי נוה יעקב בירושלים ובמלחמת העצמאות היה המא"ז של חרות. מ-1953 עד צאתו לגמלאות עבד במחלקת ההתישבות של תנועת המושבים במסגרת המפעל "מהעיר אל הכפר".
משה נענה תמיד לכל קריאה לעזרה ואחת היא אם היה זה אדם פרטי או המוסדות הבטחוניים, ההסתדרותיים או המדיניים. בכפרו נשא תפקידים מרכזיים בחיי החברה והתרבות.
החוג הדרמטי שאירגן בגוש תל-מונד היה לשם דבר ומשה התבלט כשחקן שידע לרתק את הצופים. בכל אשר עשה בלט משה ביחסו האישי לאדם ורכש לו הרבה ידידים ומעריצים. למשה היתה נשמה של אומן ונפש פיוטית. במסעותיו ברחבי הארץ, בתוקף עבודתו, נהג מדי פעם להביא הביתה "מציאות" שונות כמו סלע קטן ויפהפה מהרי הגליל, גזע עץ מעניין ועוד.
בשנותיו האחרונות יצר פסלים מכלי עבודה ישנים וכתב שירה ופרוזה. רעיון ההתישבות קינן עמוק בליבו ועל כך יעיד הקטע הבא הלקוח ממחזה שכתב על חלום ההתישבות:
"...החלום והמציאות הם חדרים נפרדים והפרוזדור המוביל מהראשון לשני הוא צר ובלתי נוח והבריות נדחקות, דוחפות, מתעצבנות ואף ורבות ביניהן. ויש כאלה שמתיאשים וחוזרים לחדר המרווח והאוורירי להמשיך לחלום. אך אלה שיש להם עצבים חזקים ומרפקים וכוח סבל מספיק, מגיעים סוף סוף למחוז חפצם..."
כשם שנלחם בחייו עתירי התוכן והמעש על הגשמת רעיונותיו ומשאלותיו, כן נאבק באומץ ובסבלנות איץ קץ במחלתו הקשה.
נפטר ביוני 1982.