דמות שקטה, אצילית, נעימת הליבות ובעלת מזג טוב.
זכורות היטב לילדיו ולנכדיו עיניו הטובות, המביעות חום ואהבה. היה איש רודף שלום, לא יכול לשאת מריבות. רק לעיתים רחוקות הרים קולו. כאשר כעס - שתק.

יצחק נולד בניאז'ין (רוסיה הצארית) למשפחה דתית, התבגר אל תוך המהפכה ונטישת הדת. הוא לקח חלק פעיל במהפכה, אך כמו רבים מחבריו היהודים נואש ממנה וערק אל הצבא האדום. היה עליו להסתתר. הוא התחבא עם חברו בקייב, והתקיים מהיד לפה. לא פעם ברח מהמשטרה, שניסתה לתפוס אותו.
לולא אחותו הבכירה שנסעה בחרוף נפש לעיר הזרה והחזירה אותו הביתה, היה עלול להתפס ולהיכלא. מיד סודר שיעלה לארץ ישראל. בן 20 עלה לארץ, כשהוא מחופש לילד בחליפת מלח כחולה-לבנה.
בארץ עסק בעבודות שונות ומשונות האופייניות לתקופה. הוביל זיפזיף על גבי גמלים, עבד בחקלאות, בבניין ובכל עבודה שהזדמנה.
הוא אהב לשוטט ברגל ברחבי הארץ. לא היה ישוב ופינה בארץ שלא הגיע אליהם. תמיד נהג לתאר כיצד נראתה הארץ באותם הימים. יצחק השתייך ל"חבורת דרום", ובאשר החליטו להקים את מושב חרות, היה בין המיסדים.
בחרות מילא תפקידים מרכזיים שונים והיה מעמודי התווך של המושב. הוא היה זה ששכנע את חבריו למושב לטעת פרדסים, וכשנאלצו לקבור פרי באדמה עם פרוץ מלחמת העולם השניה, הופנו הכעס, הרוגז והאכזבה של החברים כלפיו.
יצחק ניסה לבנות את חייו ואת חיי משפחתו בחרות, אך הדבר לא עלה בידו, בסופו של דבר עברה המשפחה לתל-אביב. אולם חרות נשארה תמיד יקרה וחשובה לו. תמיד התעניין בנעשה בה, בהתפתחותה ובחבריה.
גם בתל-אביב שמר על עקרונותיו. לא היה מוכן להפוך לסוחר, אלא התמיד בעבודתו בהסתדרות. תפקידים שונים מילא: בקופת-חולים, במרכז החקלאי ובלשכת המס. אהבה רבה אהב את עבודתו בלשכת המס, ולא היה מוכן להחליפה בשום תפקיד אחר, אף כשהיה זה תפקיד חשוב יותר, ששכרו בצידו. נראה, שאהבתו זו נובעת מאופייה המיוחד של העבודה בלשכת המס עבודה הכרוכה בנסיעות ברחבי הארץ. והוא את הטיול בארץ אהב...
מעניין היה לנסוע איתו בדרכים. כל ישוב חדש שהוקם, כל בית חדש שנבנה, זכו לתשומת לבו ולגאוותו.
כאב - היה אב חם ואוהב. נהג לטייל עם ילדיו בתל-אביב שלאחר מלחמת השחרור, ולספר על הקרבות בפרברים, בהם לקח חלק. הוא הירבה לשוחח עם ילדיו ולשחק איתם, אך הזמן המעניין והיפה ביותר בבילוי עם ילדיו היה הזמן בו סיפר על חייו.
קשר מיוחד היה לו עם "חבורת הניז'ינואים" (ניאז'יק - עיר מוצאו ברוסיה), במשך כל חייו. עוד בחו"ל היו ידידים יחד עלו לארץ ושמרו על קשר הדוק ביניהם, מעין קשר משפחתי.
ידוע היה באהבתו את הארץ. הוא חי את הנעשה בה, שמח על התפתחותה וכאב על סבלותיה. בימיו האחרונים בבית-החולים שוחח על ימי ההווה, על מצב המדינה. בתגובה על השאלה: האם המדינה נראית בעיניו כפי שחלם עליה - כיסה עצב את פניו ותשובתו היתה עגומה. הוא אמר: "לא. לא חלמנו על הדברים המכאיבים הקיימים במדינה כיום. לא חלמנו על מחדלים, על שחיתויות, על רדיפה אחר הכבוד והכסאות, ועל הצגת הכסף במקום החשוב ביותר". אך הוא סיים בדברי התעודדות ותקווה אולי - חלום: "יחד עם כל הרע והמכוער צמחה לנו, ותמשיך לצמוח לנו, מדינה נפלאה, מדינה שהיא חלום בהתגשמותו", מדינה שהיא יקר מכל יקר. עליכם לשמור עליה ולחנך את ילדיכם, לזכור, שהמדינה אינה דבר מובן מאליו. המדינה היא בילד קטן וחלש, שצריך לטפח אותו, לטפל בו ולאהוב אותו למרות מכאובי גידולו, ולמרות הצרות שהוא עושה".
יצחק נפטר בשנת 1974.