"שדות שבעמק קדמוני הלילה...
רצה גורלי כי אשובה אליך
מימיך לגמוע, פתך לאכול"...
יהודית נהגה לשיר, שיר זה עת עבדה במטבח, אפתה עוגותיה הטעימות, גיהצה וניקתה את הבית. כאילו הרגישה כי באחרית ימיה, תחזור לעמק-יזרעאל, אותו כה אהבה.
עלתה לארץ בשנת 1926. תחנתה הראשונה היתה קבוצת "השרון" אשר בעמק-יזרעאל. הקדחת, פגעה בה בחריפות והיה עליה לעזוב את הקבוצה ואת העמק.
אחרי מות בעלה, עת חלתה, חזרה לעמק בו חיה עד יומה האחרון, במגדל העמק.

יהודית נולדה בשנת 1906 בקישניוב, עיר הפוגרומים, לאביה הציוני. למדה בבית-ספר בו שפת הלימודים היתה עברית. עם תום לימודיה בשנת 1927 עלתה לארץ לעמק וכשעזבה אותו עבדה וגרה בחבורת הפועלות בתל-אביב. העבודה היתה קשה, סלילת כבישים, חקלאות ופיצוץ חצץ, אך היתה תמיד מלווה את עבודתה בשירה. ידיה זבו דם אך פיה המשיך בשירתו.
בת"א הכירה את אבא. הם נישאו בשנת 1931.
הוויכוח הישן-נושן בין הקבוצה לבין המושב היה לחם חוקנו וחלק נכבד מהווי חיינו.
אבא, מושבניק בכל לבו רצה וניסה להגשים עצמו בחרות. אמא, לא יכלה לשכוח את הקבוצה. ההורים נדדו בין חרות, שהיו בין מיסדיה, לבין תל-אביב.
המצחיק היה, שאני זוכרת את אמא במושב, נגד רצונה, עובדת בשדה ובגן ואבא... כל השבוע בתל-אביב בתפקידי מזכירות וארגון. בוויכוח הנושן בין הקיבוץ לבין המושב ניצחה העיר הגדולה.
וכך, בשנת 1945 עזבנו את המושב הקטן והאינטימי, ועברנו לגור בעיר יחד עם סבא. בתל-אביב בנתה אמא, בית חם, מסביר פנים ומכניס אורחים. תמיד היו נספחים למשפחתה, קרובים קרובים, קרובים רחוקים וסתם כל מיני ידידים, חברים ומכרים מקריים. הבית היה תוסס, הומה משיחות ומויכוחים, לא היה נושא בעולם שאמא לא יכלה לשוחח עליו. הנושא העיקרי בוויכוחים היה, כמובן, הפוליטיקה, הנאמנות למפא"י, לדעותיך ולראשיה היתה גדולה אם הזכרנו או הבענו דעה סוטה מן הקו ולו רק במקצת, הרי מיד קיבלנו נאום שוטף, חוצב להבות, מדוע איננו צודקים.
חייה של אמא לא היו קלים, היו בהם הרבה מאבקים בהם גייסה את מיטב עקשנותה. מחלות רבות ומשונות, קשיים כלכליים ודאגות יום יומיות - היו תמיד בבית. אך בעזרת כוח הרצון, וחוסן הרוח של ההורים, לא חשנו בדברים. השיר והצחוק היו חלק מההווי בבית.
אמא, קראה הרבה. כל ספר חדש אשר יצא לאור, היה מגיע הביתה. כולנו קראנו בו, שוחחנו עליו, הבענו דעות והתווכחנו... ימיה האחרונים עברו על אמא בעיסוקים האהובים עליה:
קריאת ספרים ועתונים, האזנה לרדיו וצפיה בטלויזיה, תוך מעורבות רגשית רבה. הכל היה חשוב, הכל היה איכפת, על הכל היתה דעה, שהיתה נאמרת ברוב בטחה.
פתרון תשבצים. אמא היתה מומחית בפתרון תשבצים. העברית הרהוטה שבפיה באה לידי ביטוי ומיצוי בתחביב זה. אפיה - לעוגותיה יצא שם בכל מקום אליו הגיעו.
בישול - בחודש האחרון לחייה הכינה דגים ממולאים ליותר מעשרים איש.
ויותר מהכל, שיחות. שיחות עם אנשים מכל שכבות האוכלוסיה, מכל הרמות התרבותיות.
אמא חלתה בסרטן. ודעכה במהירות כמו נר. הרופאים בבית-החולים לא רצו לאמר לה דבר על מחלתה, אסרו עלי לשוחח אתה על כך.
לא יכולתי להביט בעיניה, גם הרופאים לא ידעו כיצד להגיב לפניה השואלות.
כאשר רופא אמיץ סיפר לה את האמת, הגיבה באומץ וברוח לחימה כה אופיניים לה:
"טוב שסיפר לי,
עכשיו אדע איך לארגן את חיי".
אך לא נשאר למה מה לארגן, מחלתה הכריעה אותה.
אמא נפטרה בחודש בו נולדה בשנת 1979.