אפרים נולד ב-1895 בכפר אוקראיני בשם גרושקה. הוא היה הבן האמצעי במשפחה בת תשעה ילדים. בגיל שלוש נשלח לבית דודתו בעיירה הסמוכה על-מנת ללמוד תורה. בכפר קראו לו אז "הילד של מאה דף גמרא" בשל הישגיו בלימודים, שלא טרח להסתירם.
הבית היה בית ציוני דובר עברית וברוח זו גדלו הילדים. בגיל 13 הצטרף אפרים לאחיו דוד שלמד באודיסה בבי"ס גבוה לחכמת-ישראל ובהשגחתו למד שם גם הוא. משבגר מעט מימן את לימודיו ע"י מתן שעורים בעברית.
בפרוץ מלחמת העולם הראשונה, הופיע אפרים (בפקודת אביו) בפני משלחת גיוס מטעם הצאר. היהודים שכונסו בפני המשלחת הציגו אחד אחד את חייליהם וכשהגיע תורו של אפרים והקצין שאלו בלגלוג "ומה יש לך"? הכריז בהתרסה "אני בריא". מופתע בחן אותו הרופא וזרק: "יש לך רגליים ארוכות - קחו את הלבן הזה לתותחנים". וכך היה.
בתקופת שירותו בארטילריה החל אפרים בפעילות ציונית עניפה ומדי הופיעו באסיפות ציוניות במדיו היה גורם לפיק ברכיים אצל המשתתפים בגלל הופעתו הגויית (בהיר עור ותוי פנים לא יהודיים) וללחשושים - מה עושה כאן ערל זה? אפרים היה משיב בעברית צחה ואז רווח לכולם.
היתה זו תקופת הפרעות ביהודי אוקראינה. יום אחד חנו אנשי פטלורה בכפר וכהרגלם חיפשו יהודים, היה מי מאנשי הכפר שהראה להם על בית הסב. הם נכנסו, העמידו את שני האחים הצעירים של אפרים לקיר והשאירו את הוריהם לראות בקטילתם.
כשנסתיימה המלחמה העביר אפרים את שארית המשפחה לקרבת הגבול והוא עצמו כינס ילדים, יתומי הפרעות, בעיר פרוסקורוב, דאג להם כאב ולימדם עברית. זה היה לאחר המהפכה הבולשביקית ואת הפעילות הציונית היסווה בפעילות למען המהפכה. כשנעצר ע"י הג.פ.או. באשמת ציונות שבתו מוסדות היתומים בפרוסקורוב, ואפרים שוחרר.
לאחר שהעביר את בני משפחתו לפולין לקראת העלייה ארצה, נפרד בלב כבד מ"ילדיו" ועבר בחשיכה את הנהר המפריד בין המדינות, וכמעט טבע. תמיד הצר על כך שאז איבד צרור תמונות ומעט ספרי הקודש שנתן לו אביו למשמרת. ביומנו שכתב מיד לאחר זאת, תאר בשפה עברית מיוחדת את חוויותיו הקשות ואת געגועיו העזים בילדים שעזב בפרוסקורוב.
אפרים הגיע ארצה ב-1923, לאחר שתי שנות נדודים בדרכים. בפתח-תקווה עבדו שתי אחיותיו. אחותו בלה עבדה ברצפות וממנה למד מקצוע זה. את אימו העביר לפתח-תקווה והחל שם בפעילותו הציבורית. הוא ריכז את הנוער במושבה והקים את הגרעין ה"נוער העובד". אז גם הכיר את אשתו אסתר, שהיתה בת המושבה והדריכה בחוגים לספורט ולספרות.
לאחר נישואיהם הצטרפו אפרים ואסתר לגדוד העבודה ע"ש טרומפלדור, ועברו לחיפה. אל אפרים פנו, שינהל את בתי-הילדים והתינוקות של הגדוד. בחיפה נולדו אראלה ויהונתן. החיים בגדוד לא היו לרוחם, ואפרים עבר לעבוד בבנית הסכר בנהריים.
כשנשלמה העבודה בסכר, נתבקש אפרים לקבל עליו את תפקיד מזכיר תנועת הפועלים בפתח-תקווה. שם נוצר הקשר עם מגלי, והמשפחה הצטרפה לגרעין שהקים את חרות. אפרים עבד לסרוגין בפרדסים ובריצוף, ואח"כ קיבל את תפקיד מזכיר מועצת הפועלים בתל-מונד. עם הקמת הבריגדה בימי מלחמת העולם, הועסק בגיוס אנשים ברחבי הארץ, הוא היה אז כבן 47. רוב המגוייסים היו צעירים, אך אפרים לא היה מוכן להיות נאה דורש ולא מקיים, והתנדב אף הוא לבריגדה. בבריגדה חזר למקצועו הצבאי הקודם, לתותחנים, והשתתף בקרבות באיטליה. כהרגלו, ריכז את חיי התרבות של יחידתו. בתקופת שירותו למד היטב את השפה האנגלית ואח"כ המשיך לקרוא ספרות אנגלית, שלא תורגמה לעברית.
משנסתיימה המלחמה חזר עם שיער כסוף ובעיות בריאות, אבל התגבר במהרה. הוא חזר למועצת הפועלים, ושקד על פיתוח הרפת והפרדס. אפרים הקפיד מאד על נקיון הפרות והרפת, ואפשר היה להעריץ את קצב החלפת בגדיו בין הרפת ומועצת הפועלים. המתנה האהובה עליו ביותר היתה רמקול שקיבל לרפת כדי שיוכל לחלוב מבלי להפסיד את החדשות.
עם כל לחץ עבודתו תמיד מצא זמן לקרוא, לכתוב, לשמוע מוסיקה ואף ילד או נכד לא קופח בישיבה על ברכיו ואח"כ בעזרה בבחירת ספרים טובים. כשיצא לגימלאות אירגן מחדש את ספריית הכפר. כיסיו היו תמיד מלאי ממתקים, והילדים, כשבאו לספריה, ידעו היכן למצאם.
בשנותיו האחרונות דעכה בריאותו, ואת נחמתו מצא בדת וביהדות; כל יום חש כבבוקר של שבת, לקח טליתו ושם פעמיו לבית הכנסת.
בכ"א כסלו תשל"ט נפטר אפרים והוא בן 84 שנה.