בגיל צעיר מאד, בהיותה ילדה רכה, נקרעה רבקה ממשפחתה בקובנה, בירת ליטא. היא נשלחה לארץ עם קבוצת ילדים יתומים, שאורגנה ע"י יהודי יקר בשם ד"ר לבמן. הוא אסף ילדים ממשפחות שמספר הנפשות בהן היה רב, ומצבן הכלכלי היה קשה.
באותה תקופה, השתוללה בליטא מחלת השחפת, ופגעה במפרנסים רבים, וכן באביה של רבקה, שהיתה בת הזקונים של המשפחה. זו אולי הסיבה שהפור נפל עליה להעקר מהבית, מההורים, מהאחים ומהאחיות, ולצאת עם קבוצת היתומים לא"י, למוסד בן-שמן.
למרות שמשפחתה בליטא דאגה לשמור על קשר מכתבים קבוע עד ימי שואת היטלר, לא יכלה רבקה להשתחרר שנים רבות מהעובדה, שדווקא היא נבחרה להתנתק מהמשפחה. שאלה זו הציקה לה מאד, אף לאחר שאחותה הגדולה הגיעה לארץ. הנושא הטריד אותה מאד, וטבע את חותמו על כל חייה.
במוסד בן-שמן גדלה, התפתחה והיתה לנערה יפהפיה ומלאת חיים. היא נבחרה להשלח מהמוסד כתלמידה לביה"ס של חנה מייזל. חברותיה בבי"ס זה היו יקרות לה מאד, והיא שמרה על קשר הדוק איתן ועם חבריה.
הפרק הבא בחייה מתחיל עם הקמת המושב על כל הטוב והיפה, והקשה שבו. משנולדו הילדים דאגה וחרדה ללא גבול לתזונתם, ללבושם ולחינוכם. קשיי הפרנסה הביאוה גם לעבודת חוץ בקטיף, בד בבד עם טיפוח גינת ירקות עשירה בחצר. דאגה לנקיון וליופי בתוך הצריף, ואח"כ בבית. מכונת התפירה היתה מתקתקת עד שעות מאוחרות בלילה: להחליף צווארון, לחולצת הילד, או הבעל, להטליא מרפקים שנשתחקו, לשנות ייעודה של חולצת הבן ולהפכה לשמלה לבת. וכל זה בצניעות וללא ראוה. ואילו מאכלים ידעה להכין מחומרי המזון הדלים שהיו בזמן ההוא. משהגישה רבקה חלב חמוץ עם חתיכת דג מלוח היתה חגיגה ליד השולחן...
בשנות מלחמת העולם השניה, כאשר אושרו הידיעות על מעללי הנאצים והתברר שלא נותר שריד ממשפחתה בליטא, פקדה משבר נפשי. שנים רבות עסקה באיסוף וסידור של התמונות שנותרו מהמשפחה, כשבכיה אינו פוסק.
בגיל צעיר נפגעה ממחלת הסכרת בצורה קשה. בימים ההם לא היתה מודעות למחלה זו. כשנתגלתה המחלה כבר נתנה אותותיה הקשים בגופה, ואז כבר לא ניתן לעשות הרבה. המחלה ששינתה את כל מהלך חייה של רבקה, החריפה, עד אשר הכניעתה. זמן קצר לאחר פטירת בעלה נפטרה, והיא בת 57 בלבד.
רבקה תזכר כאם יקרה שראתה במשפחתה וביתה את כל עולמה והתאמצה לשמור עליו מכל משמר גם בשעותיה הקשות ביותר.
רבקה נפטרה בשנת 1973.