דב בן חיים-דוד ושרה, נולד בעיר ברשד באוקראינה שברוסיה ב-15.8.1903.
דב היה בן למשפחה חסידית עניפה, היו לו 7 אחים ואחיות. אביו היה שוחט ובודק ולמדן גדול. הקדיש את מירב זמנו ללימוד התורה ומיעוטו לפרנסה.
מאמו התייתם בילדותו. אחיו עלה לארץ כמה שנים אחריו. שני אחיו הגרו לארה"ב. אביו ואחותו הצעירה עלו לארץ ב-1926. דב למד בילדותו ב"חדר" אח"כ בבי"ס יסודי מקומי, ובהמשך - בישיבה באודיסה, בה למד גם אצל ביאליק.
מנעוריו הצטרף לחובבי ציון בעיירה ובגיל 17 עזב את הבית ויחד עם בן דודו יצא לדרך החתחתים לעלות לארץ ישראל. הם הבריחו גבולות, סיכנו חייהם במעברי הגבול, עבדו לפרנסתם בכל עבודה מזדמנת. ברומניה הצטרפו לחבורת החלוצים של העליה השלישית והגיעו לארץ בסוף 1920.
דב נדד על פני הארץ בחפוש אחר עבודה. הצטרף לפלוגת עין חרוד ועבד בסלילת הכביש הראשון עפולה-נצרת. אח"כ עבד ביבוש ביצות כבארה ע"י זכרון יעקב, במשך כשנה. אח"כ למד סיתות אבנים ובנין בירושלים והמשיך בעבודה זו בסג'רה. תוך כדי עבודה נכנסה לו חתיכת אבן לעצם של הרגל, הוא נשלח לבית-החולים בטבריה, שם חלה בדלקת ריאות קשה. כשהתאושש חזר לעבודה. הוא הצטרף לקבוצת חברים בני עירו ויחד הקימו קבוצת בנין בשם "אילניה". חיו בקומונה ועבדו בסלילת כביש על הדר הכרמל בחיפה. בתקופה ההיא היה חוסר עבודה. כאשר נגמרה עבודה אחת היו מחפשים ומחכים עד שמצאו עבודה אחרת. חלק מהקבוצה מצאה עבודה בנמל חיפה וחלק במפעל לחומרי בנין. מאוחר יותר בנו בתי מגורים בבת-גלים.
הקבוצה היוותה מרכז חברתי לחלוצים, ובערבים על כוס תה ולחם עם ריבה היו מתכנסים בצריף, שרים ורוקדים הורה. זו היתה תקופה יפה של רעות אמיתית ואמונה גדולה במפעל הציוני. המטרה היתה בנין הארץ ואף אחד לא חשב על עצמו.
ב-1924 התחתן דב עם גאולה. חלוצה בת עירו וחברתו בקבוצת אילניה. יחד עברו לנשר שם החלו לבנות את בית החרושת הגדול למלט. אז החלה להתרקם השאיפה ללכת להתיישבות. הם התקבלו לגבעת-השלושה לפלוגה של כבוש עבודה. הפרדסנים בפתח-תקוה עבדו עם פועלים ערבים ולא רצו לתת עבודה לחלוצים היהודים. זו היתה תקופה קשה של כמעט רעב ללחם. מתוך 100 חברים בפלוגה השיגו עבודה כ-20 עד 30 ליום. עבדו בקטיף, בבציר ובקילוף שקדים. אז התארגנה שוב קבוצת בנין ודב עבד בבנין. התנאים היו קשים ושוב חלה דב ונזקק לאשפוז.
בגבעת השלושה נולד הבן צפריר ז"ל. אחרי כמה שנים עזבו את הגבעה והחלו לנדוד בחפוש אחר עבודה, מפתח-תקוה לתל-אביב, ומשם לחיפה ושוב לנשר. הפעם השתקעו בנשר לתקופה יותר ארוכה ודב עבד בבית החרושת בבנית התנורים הראשונים. אך החלום על ההתישבות והחקלאות המשיך לנקר. בשנת 1932 נולדה הבת, שרה.
כעבור שנתיים, בשנת 1934, הצטרפה המשפחה למושב חרות. חרות אז היתה ברובה גבעות חול עם חילפה גבוהה. צריף ארוך למגורי החברים עם חדר-אוכל, ומקלחת משותפת עמדו על הגבעה. תקציב לא קיבלו, אך התחילו לבנות את הבית, בערבים אחרי העבודה. לאט לאט. דב עם משפחתו עשו לבדם את הבלוקים ויצקו יסוד, וכך במשך שנה נבנה הבית.
באותה תקופה התארגנה קבוצת בנאים בחרות, דב עם עוד 4 חברים. יחד בנו בתים בחרות ובתל-מונד. במשך השנים, עד שהמשק החל לתת פרנסה, עבד דב בהנהלת-חשבונות, כגזבר במושב ובחלוקת עתונים. לאט לאט נבנה המשק. בהתחלה פרה הולנדית, שהתברר שחלתה במחלת הפלה ומתה. אח"כ קנו פרה דמשקאית, וממנה קמה רפת יפה. הקמנו לול שהלך והתפתח, אח"כ מדגרה שספקה אפרוחים לחברי חרות, וכמובן הפרדס וירקות, משק יפה ופורח.
דב היה אדם חכם וחרוץ, תקיף כלפי חוץ ורגיש ומלא חום ואהבה מבפנים. אהב לקרוא ספרות ושירה, היה קשור מאד לילדיו, ובזקנתו גם לנכדיו, והעביר להם ערכיות, אהבה ובטחון ואופטימיות.
אבל הגורל היכה במשפחה. הבן צפריר ז"ל נפל במלחמת השחרור. מאותו יום שחה קומתו של דב, ולבו לא יכול היה לשאת את האסון. הוא חלה במחלת לב. ביום הכיפורים 1973, כשהחלו לקרוא למלחמה את חתנו, נכדתו ונכדו - קיבל שבץ מוחי והתגבר עליו בעזרת ריפוי בעיסוק בצורת עבודות-יד ואריגת שטיחי קיר, שהמשיך לעשותם עד יומו האחרון. בעבודות אלה גילה יכולת יצירתית שנתנה לו סיפוק רב, עבודותיו הרבות מקשטות עד היום את בתי בני משפחתו. דב סבל והתגבר 3 פעמים על התקפות קשות, מעולם לא התלונן, אך לבסוף המחלה גברה עליו ובהיותו בן 76 מת מות נשיקה בשנתו. יהי זכרו ברוך!