בת אברהם ומייטה (שולמית) קולקר
גאולה נולדה ב-1902 בעיירה ברשד שבאוקראינה רוסיה. הוריה היו דתיים משכילים ואמידים. היו לה 5 אחיות ואח אחד. אביה, אחיה ואחת מאחיותיה נפטרו ממחלות בצעודותה. היא ואחותה שושנה עלו לארץ, שאר המשפחה נספתה בשואה.
גאולה למדה וסיימה גימנסיה רוסית בברשד. היתה תלמידה יהודיה יחידה בכתתה וסיימה לימודיה בהצטיינות. היתה פעילה בתנועה הציונית וב-1920 יצאה מביתה, בהיותה בת 18 לעלות ארצה. שנתיים היתה בדרך, בבית החלוץ בגלץ שברומניה, ובנובמבר 1922 הצטרפה לאדם בעל סרטיפיקט ע"י נישואים פיקטיביים ועלתה ארצה.
בארץ הצטרפה לחברים בני עירה, ויחד הקימו קבוצת בניין שחיה כקומונה, ושימשה מרכז ומפגש חברתי לצעירים החלוצים. הקבוצה בנתה את הבניינים הראשונים של בת-גלים בחיפה ובסביבה. חברי הקבוצה נשארו בידידות עמוקה במשך שנים רבות, אחרי שהתפזרו. שם הכירה את דב כרמלי, הם עברו ל"נשר" שם נישאו בשנת 1924.
הם חלמו על התישבות והתקבלו לקבוצת "גבעת השלושה". שם נולד בנם הבכור צפריר בשנת 1925. תנאי החיים בקבוצה היו קשים מאד, הם עבדו בפרדסי פתח-תקוה בשכר שמונה גרושים ליום והיה צורך להתאמץ מאד כדי שהאיכרים ירצו להעסיק אותם במקום את הערבים. השכר לא הספיק לאכול לשובע אחרי שנתיים עזבו את הקבוצה וגרו בפתח-תקוה, ואח"כ בתל-אביב, וכשהיה שם חוסר עבודה עברה המשפחה לנשר. דב עבד בבית-החרושת למלט, שאז הוחל בבנייתו, וגאולה עבדה במסעדה בתור מבשלת. בשנת 1932 נולדה הבת שרה, ובהיותה בת שנתיים, הגשימו חלומם להשתלב בהתישבות העובדת.
המשפחה נתקבלה למושב חרות בשנת 1934. הסביבה היתה שוממה, רק חולות וחילפה. גרו בצריף ארוך משותף לכל משפחה היה חדר עם מרפסת קטנה ומטבחון. המקלחת היתה משותפת. קיבלו מגרש וחלקת פרדס, והחלו לבנות בעצמם. בערבים ובשבתות, בעזרת הבן שהיה אז בן 8 ופעיל מאד את הבית. שתלו פרחים וירקות בגינה. כרמלי עבד בבנין, והחלו לפתח את המשק. בנו רפת, לול, הקימו אח"כ מדגרה וסיפקו אפרוחים לחברי חרות. המושב התפתח. גאולה היתה פעילה בעבודה ציבורית בועד המושב, במועצת הפועלות פעלה להקמת מתקני ספורט לנוער, הדרכה לילדים וכו'. את הילדים חינכה לשותפות ועזרה במשק מגיל צעיר. היתה חברה פעילה במפלגה ובמועצת הפועלים. נבחרה להיות נציגת המושב בועידות ובכנסים. איפיינו אותה מרץ, יוזמה, בטחון, יושר, הגינות וכוח-רצון חזק, אומץ רוח ויכולת הבלגה ושליטה עצמית.
הבן צפריר גדל ובגיל 17 התגייס לפלמ"ח. הוא שרת 3 שנים, השתחרר וחזר למשק. ביום עבד במשק ובערבים היה פעיל בהדרכת נוער, ואח"כ רכז את ההדרכה בכל הגוש. אחרי ההכרזה באו"ם על הקמת המדינה בנובמבר 1947, נקרא לחזור לפלמ"ח והיה עם מגיני הדרך לירושלים. ב-25.1.48 השתתף בקרב ליד הקסטל, ובקרב זה נפל. אסון זה השפיע מאד על גאולה ודב. הם חלו והתקשו להתאושש, לאחר כשנה יזמה גאולה הקמת מועדון לנוער בחרות להנצחת שם הבן, וכן אנדרטה שצורתה כהר הקסטל שבמקר השנים נוספו עליה שמות בנים שנפלו במלחמות ישראל כמו כן תרמו סכום כסף לקרן הקיימת לישראל, ששמש קרן למלגות, המחולקות כל שנה ביום השנה לנפילת צפריר ל-3 תלמידים במקוה-ישראל שהצטיינו בפעילות חברתית.
גאולה ניהלה בית פתוח, אירחה בשמחה חברים ומשפחה. ילדי המשפחה מהעיר בילו כל החופש הגדול מדי שנה אצלנו. אחרי קום המדינה, בהגיע גל העליה הגדול, נרתמה גאולה לפעולת התנדבות רחבה לעזרת העולים במעברות באותה תקופה הגיעה לחרות קבוצת ילדים מרומניה, שעלו בעליית הנוער. גאולה לקחה ילד, וטיפלה בו במסירות רבה. הילד היה בבית כ-4 שנים, התקשר למשפחה מאד, וגם אחרי שעבר לקבוץ ואח"כ בהיותו בצבא והלאה המשיך לשמור קשר עם המשפחה. ועד היום הוא בא עם משפחתו וילדיו לבקר ומתיחס לגאולה ודב כאל הורים. אחרי צאתו לקחה גאולה לביתה ילד נוסף שהיה במשפחה יותר משנה, אח"כ אימצה גאולה משפחה חד הורית מעולי פולין, שגם כן שמרה על קשר במשך שנים, גם לאחר שעברה לגור בחולון. הפעילות ההתנדבותית גרמה לה סיפוק רב. גאולה גם כתבה מאמרים מדי פעם, שהודפסו בספר על חיי המושב, על התפתחות הרפת, ועל הטיפול בילד שהיה במשפחה.
במשך השנים נולדו לגאולה ולדב שלושה נכדים. הם היו קשורים אליהם מאד, טיפחו אותם שיחקו איתם וסיפרו להם סיפורים על חיי המשפחות שלהם בעיירה ברוסיה, על הקורות אותם בעלייתם ארצה, וכל שעברו בארץ עד הגיעם לחרות. הנכדים אהבו מאד לבוא לסבא וסבתא, הם נתנו להם הרגשת שייכות ושורשים וכיוונו אותם לאהוב את הארץ והמושב ולהיות מעורים בחיי החברה.
עם חלוף השנים היה קשה לגאולה ודב לטפל במשק והם עברו לבית קטן בנוה-עובד ליד חרות, שם גרו 10 שנים. בשנת 1979 נפטר דב ואחרי כשנה עברה גאולה לבית אבות.
היא נפטרה בשיבה טובה ב-5.2.86 בהיותה בת 83 שנה.