דב נולד בשנת 1893 בעיירה אוניצ'ה ברוסיה וגדל בבית יהודי-מסורתי וציוני. כבר מנעוריו ידע שמטרתו היא ארץ ישראל.
המשפחה הגיעה ארצה לפני מלחמת העולם הראשונה. קודם האח חיים והאחות שרה, ואח"כ אחרי פטירת האב - עלו האם, דב ואחיו אביגדור. חיים קנה שתי "איכרויות" ביבניאל. דב ואביגדור הצטרפו אליו, ואמם נשארה בתל אביב, בבית שניבנה עבורה לפרנסתה ושלושת האחים עבדו יפה את משקם במשותף, והיו לשם דבר במושבה ביחסיהם היפים בינם לבין עצמם ועם האיכרים במושבה.
את מלחמת העולם הראשונה עבר דב ביבניאל. כבר אז התבלט בפעילותו לבטחון הישוב בגליל, הוא עסק ברכישת נשק וריכוזו. בתקופה זו סייע בהעברת הפליטים מתל-אביב. היו נוסעים מהגליל בעגלות, בדרך שארכה כ-3 יממות, כדי לעזור לפליטים הרעבים והחולים. שורת הקברים ה"אלמונים" בבית הקברות בכנרת מעידה על אותה תקופה.
מלחמת העולם הסתיימה, ושלושת האחים יפה השקיעו את כל כוחם ומירצם בפיתוח משקם. חיים היה נשוי למרים מבית כבשנה. לאחר המלחמה באה אסתר לבקר את אחותה מרים ביבניאל. כאן הנצה אהבתם של דב ואסתר. הם נישאו והקימו את ביתם ביבניאל, וכאן גם נולדו שני ילדיהם הראשונים: אברהם ושרה.
המצב הכלכלי היה קשה ושלוש משפחות האחים התקשו להתפרנס מהו שק. דב היה הראשון שפרש מהשותפות, ויצא לחפש את עתידו בהתישבות חדשה. אותה עת התארגנו קבוצות פועלים במושבות ובערים להקמת ישובים חקלאיים חדשים - במתכונת חדשה - המושב, שניצניה הראשונים החלו להתפתח בשנות ה-20.
ב-1927 עזב דב את יבניאל ועבר לכפר ילדים, ליד גבעת המורה. שם שימש בתפקיד מנהל המשק החקלאי. כאן התגלה צד נוסף בכישוריו. הוא היה למחנך, לאותם יתומים שהגיעו מרוסיה ופולניה, וכפר הילדים שימש להם בית ובית-ספר.
דב לא היה בעל השכלה רחבה, ובוודאי לא בשטח החינוך, אך היה מחנך בנשמתו. היה משהו בדוגמא האישית שנתן, שסחף את האחרים ללכת בעקבותיו. הוא לא הירבה בדברים, אך תמיד היה נעים להימצא בחברתו. חניכיו שבגרו והפכו לאנשים, הוסיפו לשמור על קשר עימו.
ב-1929 עזבה משפחת יפה את כפר-הילדים, כשבינתיים נוספה עוד בת - חנה. המשפחה עקרה לתל-אביב, ודב קיבל עבודה בתל-מונד בחברת "מטעי א"י". במאורעות 1929 התנדב לעזרת מושבות הדרום, ולחם על הגנת חולדה.
ההתנדבות עברה כחוט השני לאורך חייו של דב, והיתה מקווי האופי הבולטים באישיותו. גם בתל-מונד היה אחראי לבטחון בתקופת העלייה על הקרקע.
ב-1932 עברה המשפחה לתל-מונד, וב-1935 לאחר גמר בניין ביתם, עברו לחרות. מספר חודשים לאחר מכן נולד יוסי.
למרות עבודתו הקשה בתל-מונד ולאחר מכן בבניית המשק, מצא דב זמן פנוי לעבודה ציבורית, לעניני בטחון ולבעיותיהם של אחרים. תמיד היה אופטימי, מלא אמונה באדם ובטוח בדרכו בארץ ובתנועת העבודה.
ביתם של אסתר ודב היה פתוח בפני כל.
כשפרצה מלחמת העולם השניה היה דב כבר כבן 49. למרות גילו התגייס לצבא הבריטי ליחידת הנהגים. מטרת הגיוס היתה למצוא דרכים לרכישת נשק להגנה. דב לא האמין, שזרים יגנו על הישוב בארץ. הישוב חייב להגן על עצמו, ולשם כך יש לדאוג לציידו בנשק.
למרות היותו הקשיש בין החיילים, לא ויתר על ביצוע כל המשימות שהוטלו עליו. הוא היה חבר, אב ומנהיג בלתי מוכתר של פלוגתו. עם סיום המלחמה היה דב בין ראשוני המשתחררים. הוא חזר לביתו, ובעזרת אסתר החל לשקם את הו שק, וכרגיל הצליח להדביק את כולם באופטימיות שלו.
הוא זכה לראות בהקמת מדינת ישראל ואף לקח חלק במלחמת השחרור.
ב-24.2.50 לקה בהתקף לב ונפטר, וכדברי המשורר: "שירת חייו באמצע נפסקה".