אסתר נולדה בכ"ב ניסן תרנ"צ 1897 בעיר פלונסק. משפחתה חיתה באיזור יערות והיה לה משק חקלאי. עובדה זו הולידה את אהבתה לאדמה, ואת אמונתה בשיבה לעבודת כפיים ולחיי הכפר.
משפחת כבשנה הגיעה בשנת 1905 לפתח-תקוה. אסתר למדה בביה"ס "פיק"א" ומשם עברה לגימנסיה "הרצליה" בת"א, בה למדה במחזור הרביעי. אבי המשפחה לא מצא עבודה, וההורים חזרו לפולניה, בהותירם בארץ ששה ילדים. שלושה היו בשנות העשרים ושלושה צעירים יותר שהמשיכו בגימנסיה, ביניהם אסתר, שהיתה הצעירה ביותר.
בחופשת הקיץ ב-1914 נסעה אסתר לבקר אצל הוריה בפולניה, ואז פרצה מלחמת העולם הראשונה ואילצה אותה להשאר שם כל תקופת המלחמה. ב-1920 חזרו ההורים ארצה עם אסתר ואחותה הקטנה. אסתר נסעה לבקר אצל אחותה מרים ביבניאל. האחות היתה נשואה לחיים יפה. שם הכירה את אחיו דב. השניים התאהבו, נישאו והקימו משפחה.
אסתר היתה אישה יפה, חכמה ומליאת חיים, בעלת עקרונות וערכים. היתה בה אמונה מוחלטת בצורת החיים שבה בחרה. הקשר בינה לבין בעלה דב היה חזק מאד, ואסתר ראתה בחייהם שותפות, שבה כל אחד צריך לתרום את חלקו. ביתה היה צנוע ובלתי ראוותני. הוא הכיל את הרהיטים ההכרחיים לצרכי היום-יום, ולא היו בו קישוטים ואביזרי סרק. אסתר סרבה להשתעבד לעבודות הבית והעדיפה להפנות את כוחותיה לעבודה יצרנית בטבע - בו מצאה את היופי האמיתי.
לאחר שנות נדודים מיבניאל לכפר-ילדים, ומשם לתל-אביב ולתל-מונד, התנחלה המשפחה בחרות. אסתר היתה מאושרת. היא השקיעה את כל כוחותיה בפיתוח המשק. עם זריחת החמה היתה קמה לעבודה, ושירה בפיה, שירה חזקה וצלולה שהיתה נשמעת ברחבי המושב הנבנה. שמחתה נבעה מאמונתה, שהעבודה היא דרך חיים ולא רק כוח קיומי. היא לא הסתגרה ב-ד' אמותיה, והאמינה בשיתוף הציבור בחיי היצירה של חברה חדשה. תמיד מצאה זמן לעבודת ציבורית.
לדברים שנראו בעיניה עקרוניים וערכיים, כחינוך הילדים והנוער, הקדישה זמן רב. היא היתה פעילה מאד בהקמת כיתות ההמשך בביה"ס בתל-מונד, ובהכנסת תנועת "הנוער העובד" לגוש, אסתר האמינה בחינוך החקלאי, ורצתה שילדיה ילכו בכיוון זה. תמיד אמרה להם: "אני נותנת לכם את הכלים ואתם עשו כרצונכם".
היא ראתה חשיבות רבה בטיפוח הנוי של המושב, ודאגה להקמת גינת נוי סביב גן-הילדים. דב הכין את תכנית הגינה, והחברים נתבקשו לתרום את חלקם לטיפוח הגן. בשבתות היתה רותמת את החמור לעגלתה, וסובבת בין בתי המושב לאסוף זבל עופות ולדרבן את החברים, לבוא לעזור בהקמת הגן.
אסתר היתה מחנכת מטבעה. היא הכירה את טבע האדם, והיתה לה גישה לילדים ובוגרים כאחד. הדוגמא האישית היתה חשובה לה ביותר. ביתם של משפ' יפה היה פתוח לכל. אסתר היתה אומרת: "היכן שיש מקום לשש נפשות, יש מקום לנפש נוספת". ודב היה אומר: "מרחיבים את הקירות ומוסיפים מים למרק".
בחופשת הקיץ היתה מארחת ילדים מהעזרה הסוציאלית בתל-אביב - ילדי עליית הנוער מרומניה, או ילדי ידידים וחברים - כולם מצאו אצלה אוזן קשבת ובית חם. אמונתה בחיי המושב ובחיי העבודה סייעו לה להחזיק את המשק בארבע השנים שבהם שרת בעלה בצבא הבריטי, בתקופת מלחמת העולם השניה. היא דאגה מאד לבעלה, לבנה אברהם ולבתה שרה, שכולם שרתו את העם בצבא ובפלמ"ח. אך היא לא מנעה מבעדם ללכת בדרך בה בחרו. היא דאגה להחזיק את הבית והמשק מוכנים לקבלם.
משחזר דב מהצבא, המשיכו היא ואסתר, שכבר לא היו צעירים, להגדיל את המשק בתנופה מחודשת, היותם יחד הגדיל את כוחם. ב-1954 נפטר דב ועולמה של אסתר חרב עליה. שירתה לא נשמעה עוד. היא המשיכה להחזיק את המשק, כשילדיה עוזרים לה. הדאגה לבניה העיקה עליה, היא פחדה מאסונות נוספים. מותם של אברהם ויוסי כיבה את פתיל חייה.
אסתר - היפה, החכמה, ומליאת האמונה והפעולות נפטרה לאחר סבל רב, בכ"ח חשוון תשל"ח 11.11.1977.