אברהם חסיד נולד ב-1902 בכפר איקראיני להוריו שפרינצה ור' מרדכי חסיד. כשגדלו הילדים עזבה המשפחה לקרמניץ על מנת לאפשר להם לימודים נאותים. אברהם למד בבית-ספר עברי ולאחר מכן סיים בית-ספר תיכון רוסי למסחר. בבית הספר התיכון נקשר לקבוצת חברים ציונים וב-1921 עלה ארצה יחד עם הקבוצה ובה גם אחיו יעקב.
הקבוצה התמקמה בפתח-תקוה. השנים הראשונות היו קשות מאד. עבודה לא היתה ורק עזרה הדדית של חברי הקבוצה וחלוקה של ימי העבודה הבודדים אפשרה להם להתגבר על שנות המחסור והקדחת. לאחר שמצא עבודה קבועה בפרדסים השתפר מצבו של אברהם.
ב-1924 הכיר את רעייתו עטיה וב-1926 נישאו. עטיה היתה חברה בגבעת השלושה והכינה עצמה לחיים קיבוציים אבל מיד לאחר נישואיהם החליטו שאת החיים המשותפים יבנו במושב עובדים.
התקופה שעד ההתארגנות לעליה לקרקע היתה תקופת נדודים והחלפת מקומות עבודה. בתחילה ברמת-גן, שם נולד בנם הבכור מיכה, אח"כ שוב לפתח-תקוה, ומשם לרחובות שם נולד בנם השני חנן ובראשון לציון. אברהם עבד אצל פרדסן שהיה גם מיצא בעצמו ותקופה ארוכה עבד גם בעזה וביבנה ולעיתים קרובות היה עושה דרכו הביתה ברגל. לעיתים היתה המשפחה מצפה לו כל השבוע והיה שב הביתה רק מאוחר ביום שישי. בואו של האב לשבת בישר גם ארוחה חגיגית שכללה בשר, אשר בשאר ימי השבוע לא היה כלול בתפריט.
ביתם של אברהם ועטיה שימש בחורף 1927 מקום מפגש לקבוצת המיסדים של חרות והבן הבכור, מיכה, שהיה עדיין תינוק בלולו היה עד ללילות של דיונים וויכוחים סוערים על עתיד ההתישבות של הארגון.
לאחר בואם של אברהם עם משפחתו לחרות התחילו לפתח משק חקלאי. בכל שלב של פיתוח השקיעו עבודה רבה אבל לא היו מספיק אמצעים כספיים וגם ידע רב לא היה. ואם כבר עלה היבול יפה לא היה שוק לתוצרת. לרוב זרעו בדמעה וגם "קצרו בדמעה". אברהם חיפש לו עבודות שונות כדי לפרנס את המשפחה ולא משך ידו מכל מלאכה. הוא חילק עיתונים בגוש ועסק גם בהנהלת-חשבונות של המאפיה הגושית ושל מועצת הפועלים. הוא קיבל גם משרה כפקיד הדואר בגוש אולם כשנדרש ללבוש את מדי הדואר המנדטורי שהיו נהוגים אז התנגד לכך והעדיף לוותר על משרתו.
בכל אותה תקופה לא זנח את החקלאות ולאחר יום עבודה מייגע היה נפנה להנהלת-חשבונות עבור הגופים אשר למענם עבד. עד לשעות המאוחרות היה מצרף טורים אינסופיים של מספרים על-מנת לגמור מאזן חודשי, ומכונות חישוב לא היו באותם הימים...
המשק החקלאי התבסס רק לאחר מלחמת השחרור עת שהבנים הגדולים חזרו מהצבא והקימו משק ירקות לתפארת. כשהבנים פנו איש לדרכו המשיך אברהם בעצמו בעול המשק. מעולם לא שאף לגדולות והסתפק באשר היה לו, וגם בערוב ימיו, כשבניו היו מתאספים בבית ומגיעים במכוניותיהם היה הוא חוזר מן העבודה בפרדס בעגלתו הרתומה לחמור כמו בימים עברו.
במשך כל השנים היה מעורה בפעילות הציבורית בכפר ופעילותו אופיינה כל השנים בענווה ובצינעה.
הוא הרבה לעסוק בקריאה ומחקר עצמי בתרבות הכללית והיהודית והיה בקי בנעשה בעולם הגדול. הוא הפתיע את כל סובביו בידיעתו וזכרונו המופלג בגאוגרפיה, היסטוריה, יהדות ושפות.
בשנותיו האחרונות, כאשר נאלץ לצמצם את היקף עבודתו הפיזית בגלל מצב בריאותו, הרבה בלימודי היהדות ואף כתב כמה חיבורים על יסודות חישוב הלוח העברי ועל ההיסטוריה של הקהילה היהודית בעיר ילדותו, קרמניץ.
נפטר בי"ב בשבט תשל"ט כשסיפרו בידיו, והוא בן 77.