עטיה נולדה ב-1904 בעטל יבילצ'יק להוריה צירל וברוך בעיירה היידוצישק שבמחוז סוינציאן בליטא. כמו רוב יהודי העיירה, עסקה גם משפחתה במסחר.
לעטיה היו עשרה אחים. הגדול שבהם גוייס לצבא הרוסי ולא שב ממלחמת רוסיה-יפן. בתקופת ילדותה עברה חוויות רבות של אנטישמיות ומוראות הקשורים למלחמת העולם הראשונה. העיירה נכבשה ע"י גרמנים אשר גרשו את יהודיה. עטיה, שהיתה אז בת 12, עברה עם משפחתה לעיירה פרן שמעבר לגבול. לאחר המלחמה חזרה המשפחה להיידוצישק ומאז החלה עטיה בפעילות ציונית שאחזה באותה תקופה את כל צעירי היהודים באיזור. עטיה היתה חברה בהסתדרות "צעירי ציון" שהוקמה בעיירה והצטרפה לקבוצת "החלוץ" שהכינה עצמה לעליה לארץ.
ב-1924 עלתה לארץ והצטרפה לקבוצת "מעבר" בגבעת השלושה, בהכשרה לקראת חיים של קיבוץ. שם פגשה את אברהם שעלה שלוש שנים לפניה והיה פועל בפרדסי פתח-תקוה. ב-1926 נישאו ועטיה עזבה את גבעת השלושה.
בחמש השנים הראשונות לנישואיהם ידעו תלאות רבות. הם נדדו ממקום למקום בעקבות מקומות עבודתו של אברהם בפרדסים ובאריזה. כך גרו ברמת-גן, בפתח-תקוה, ברחובות ובראשון-לציון.
באותה תקופה נולדו גם הבנים, מיכה וחנן, ובאותה תקופה נרקם הרעיון להחליף את העבודה כפועלים שכירים בהתישבות עצמאית. החל מ-1927 השתתפו עטיה ואברהם בכל אספות הארגון של חרות, אך ההצטרפות לארגון היתה קשה בעיקר מהבחינה הכספית. אברהם עבר לחרות ב-1931 ועטיה עם מיכה וחנן הצטרפו אליו ב-1932. כך, בהדרגה, הוקם המשק החקלאי במושב.
עטיה היתה היחידה מבני משפחתה שעלתה לארץ ועל אף ששמרה על קשר מכתבים עם משפחתה בליטא, לא הצליחה להביאם ארצה. בזמן השואה נכחדו כל תושבי איזור הולדתה לאחר צעדת מוות שבסופה נורו ונקברו כולם, כעשרת אלפים יהודים בבור אחד. הידיעות על השואה הגיעו לכאן בהדרגה ולעטיה היה ברור שהיא נותרה לבד מכל בני משפחתה. דבר זה השפיע והורגש בכל ימי חייה לאחר מכן.
חלום חייה של עטיה היה שהבנים ישארו במושב וימשיכו את העבודה החקלאית במשק שהוקם בעמל רב. ואכן, לאחר מלחמת השחרור חזרו מיכה וחנן למשק ובמשך שנים אחדות ניהלו משק ירקות למופת. תקופה מאושרת זו נפסקה כאשר מיכה וחנן עזבו ובבית נותר רק הבן הצעיר, נחמיה. לאחר שגם נחמיה התגייס והמשיך בלימודים נותרו עטיה ואברהם לבדם במשך תקופה ארוכה, תוך מאמץ לקיים את המשק החקלאי.
ב-1975 חזרו הבן, נחמיה והכלה שרה'לה, והתישבו במושב וכך זכו עטיה ואברהם להמצא בקרבת הילדים והנכדים. אולם, אברהם נפטר ב-1979 ועטיה נותרה בגפה במשך עשר שנים כאשר חייה סובבים סביב המשפחה והנכדים והפעילות החברתית במושב ובמיוחד "מקהלת האלף".
בשנים האחרונות התרופפה בריאותה וב-9 במרץ 1989, סמוך ליום הולדתה ה-85, הלכה לעולמה.