אמא שלנו נולדה בליטא בשנת 1902 במוצאי חג שמחת-תורה, למשפחה ברוכת ילדים. ילדותה עברה עליה בחיק משפחתי חם אך לא חדור ציונות. את אבא שהיה חלוץ הכירה כשנתיים טרם עלותו לארץ ועימו קשרה את גורלה בתחילת שנות העשרים.
לימים, לכשגדלנו אנו, הבנו כי רק כוחה של אהבה דחף את אמא באופן רומנטי ומסוער ללכת ללא רתיעה אחר בחיר ליבה כשהיא משאירה מאחור את משפחתה המתנגדת בחריפות לצעדה זה. בראיה היסטורית החלטה נאיבית זו הצילה את אמא מידי הצורר. כל משפחתה של אמא, למעט אח ואחות הושמדה במהלך מלחמת העולם השניה. עדויות על אחיה הפרטיזן שלחם בגבורה מוסרות כי גבה מחיר כבד מן הצורר.
אמא עלתה לארץ בנובמבר 1925 כעשרה חודשים אחרי שאבא עלה והצטרפה ל"קיבוץ" בירושלים. הגברים בפלוגות עבודה, הנשים מתמודדות עם קשיי ההסתגלות בארץ מדברית קשה בין ערבים, אנגלים וישוב "ותיק" לא תומך במיוחד. ה"קיבוץ" התפרק בסוף 1927, ואמא נודדת עם אבא בעקבות פלוגות העבודה בין כפר יחזקאל, חיפה ועתלית. אבא כחוצב עם פלוגות העבודה של סולל בונה כובש את השממה מים המלח, הסכר בנהריים ובריכות המלח של עתלית. אמא לבדה מגדלת את עמרם הבכור בתנאי מחסור, חלום חדש הולך ומתרקם... הגרעין להתישבות חקלאית.
ב-1933 אורזים אמא ואבא את המשפחה שגדלה והתרחבה (רחל ואריק) מעלים את הצריף על משאית ועולים על הקרקע למושב חרות ולהגשים חלומם.
אמא מתגלה בכוחות נפש וגוף ומתערה במקום החדש. תורמת ממירצה בכל: ברפת, בלול, בשדה, בגידול הילדים, ובכלכלת הבית. עם התערערות המצב הבטחוני ותחילת המאורעות נרתמת אבוא גם בעשייה הבטחונית. אמא קיימה בבית (בבית החדש שאבא בנה לה לתפארת בלילות לאחר שהשלים עבודתו כחקלאי וכבנאי), סליק אמיתי מתחת לחוטם הבריטי.
שנות הארבעים קשות במיוחד, אך נוכח הבשורות המגיעות מאירופה, מתחזקת התחושה שחלקת אלוהים הקטנה שהוקמה היא המפלט האחרון ואף הוא אינו כה בטוח. הישוב כולו נרתם לעשיה הבטחונית. עמרם בוגר מקווה ישראל נוטר במשמרות הניידים (מ"ן), וכך עד לפציעתו במלחמת השחרור בקרב בית-נבאללה, כלוחם בגדוד הפשיטה של משה דיין. רחל עובדת בתע"ש המחתרתי ואריק בגדנ"ע...
פציעתו של עמרם היוותה נקודת מפנה בחייה של אמא. אמא סעדה את עמרם בבית-החולים נשרכת בדרכים לא דרכים, עמוסה בתוצרת משק לרווחת הפצועים והסגל, כל זאת תוך נשיאה מתמשכת בעול היומיומי.
החל מאמצע שנות החמישים החל להשתפר המצב הכלכלי והמשקי ובאה גם עת של רווחה יחסית, שגברה בשנות השישים. אמא דוחפת את בן הזקונים ללימודים באינסטינקט של אמא יהודיה... את שנמנע ממנה שאפה להעניק לילדיה, בהתמדה, בשקט ובבטחה...
בערוב ימיה זכתה אמא לטעום מעט נחת: שניים מבניה ומשפחותיהן המתרחבות מתגוררות לידה. בתה המסורה והקרובה קושרת את חייה עם העיר תל-אביב אך אינה מוותרת ולו גם על שבת אחת בקרבתה של אמא.
אמא בחוכמתה ובחושיה הופכת להיות עמוד השדרה של המשפחה. מוקפת בילדיה, נכדיה וניניה, מהווה מרכז של חום שופע לכל משפחת זילברמן.
בערב פסח תשמ"ה תקף שבץ מוחי את אמא שממנו לא התאוששה. לאחר שנתיים של סבל והתכנסות אל תוך עצמה, נגאלה אמא מיסוריה בכ' אייר תשמ"ו והיא בת 84 בשנת 1986.
אמא השאירה אחריה זכרון חזק וגעגועים לאהבתה ולנוכחותה אותם נחסר לעד.