לאה (לושקה) ורדינה, מבית לוי, נולדה ב-1905 בקאליש שבפולניה. אביה ר' אריה היה למדן גדול ומקובל על הבריות עד כדי כך, שבני עירו היו פונים אליו בשאלות הלכתיות שונות, ובמיוחד היו בוחרים בו כבורר בסכסוכים בעניני ממונות, משפחה, שכנות וכו'. על חוות דעתו לא היו מערערין.
האם, נטע, אשת חיל ועקרת בית למופת, ניהלה את העסק המשפחתי, חנות לחומרי בניין. ביושרה ובשכלה ידעה לרכוש את אהדת לקוחותיה.
ביתם של אריה ונטע לוי נחשב לבית אמיד ומכובד בעיר.
לאה, שלא כדרך רוב הבנות היהודיות, סיימה בית-ספר תיכון פולני ובזכות הצטיינותה בלימודים, יחסה הטוב לחברותיה ואחריותה - קנתה לה עמדת כבוד.
מצעירותה השתייכה לקן "השומר הצעיר". היא גם ניסתה את כוחה בהוראה, ועבדה בתור מורה בבית-ספר בסלופצה (בסביבת קאליש). התלמידים וההורים קראו לה בלשון חיבה "המורה הצעירה". בגיל עשרים עלתה ארצה כתיירת (כבר אז הגבילו השלטונות המנדאטוריים את מכסת העליה).
יחזקאל, בעלה לעתיד, הכיר אותה ברמת-גן. הבחורה הערה והתוססת שבתה את לבו ובשנת 1925 נשאה לאשה.
מהרגע שנקשרו חייהם בגורל אחד, ניהלו חיים עשירי תוכן רוחני ומעשי. לאה אהבה לבקר עם יחזקאל בכל הרצאה והופעה בבית העם בתל-אביב הקטנה. היא למדה עברית בכל עת-מצוא; בעבודה, בזמן ההרצאה ובכל מגע עם חברים וידידים.
לאה עבדה בכל מיני עבודות: ייבוש טבאק, סלילת כבישים, יציקת בטון וכו'. כחברה ב"גדוד העבודה" עבדה כמו גבר ללא ליאות, בניפוץ חצץ על הכרמל התבלטה בין כל הבחורות בפריון עבודתה.
לאה ויחזקאל נאלצו לנדוד ממקום למקום בהתאם לדרישות שהעבודה העמידה לפניהם. בגלל האבטלה בארץ כל עבודה שנזדמנה נתקבלה בברכה. לאה ויחזקאל חלמו על משק משלהם, וכשנודע להם על ארגון להתישבות, נרשמו מיד.
יום העליה על הקרקע בחרות נחרת בליבם כיום המאושר ביותר בחייהם, כאן התחילו במשותף בהקמת המשק. הבן אריה ושתי הבנות, אורה וזמירה, חונכו על-ידי לאה ויחזקאל על ערכי העבודה ואהבה לחקלאות.
לאה היתה מעונינת מאד שילדיה ילמדו. הבנות סיימו סמינר למורות, ואריה סיים את בית-הספר החקלאי במקווה. ההורים תלו בו הרבה תקוות, שימשיך בפיתוח המשק, אשר השקיעו בו את מיטב כוחותיהם.
לאה ויחזקאל עבדו קשה מאד, כי לא דבר של מה בכך היה ללמד שלושה ילדים. בהתחלה עבדו גם בכל מיני עבודות חוץ. העבודה הקשר והמאומצת, התנאים הקשים, המצב הבטחוני וכו' הטביעו את חותמם על מצב בריאותה של לאה. אבל בהיותה בעלת אופי חזק, היתה מתגברת על חולשותיה ועל מחלותיה.
מות בנה האהוב אריה, שבר אותה לחלוטין. מהמהלומה הזאת לא יכלה להתאושש. בשכבה על ערש דווי, בבית החולים ע"ש מאיר, היתה ברגעים הקשים ביותר מתנחמת בשנים-עשר נכדיה. וכשהיו מעירים לה, שיש לה רק עשרה נכדים, היתה עונה בחיוך של אושר: "גם שתי הנשים של נכדי נחשבות בעיני כנכדים".
לאה נפטרה בי"ט אייר תשמ"ב (ב-12 במאי 1982) בשנת השבעים ושבע לחייה.