אלה לבית ביקובסקי נולדה בשנת 1903 ליבאו, לטביה. היא גדלה בבית ציוני משכיל ובנוסף לחינוך כללי קבלה חינוך ציוני עם לימוד ספרות ושירה עברית.
משחר נעוריה הצטיינה בתבונה רבה ובשכל ישר. היתה בה מזיגה נפלאה של חזון ומעשה.
תפיסת עולמה היתה, שהמוסר מתחיל בבית, במשפחה. היא גרסה, שכדי להיות יהודי טוב לא די להיוולד להורים יהודיים, אלא צריך להכיר את שרשי היהדות ומסורתה.
אלה היתה חובבת ספרות בכלל וספרות ומחשבה יהודית בפרט. היא ידעה לצטט פסוקים רבים מפרקי אבות, הירבתה לעיין בספרי הכוזרי, והתעמקה וקראה בספרי הרמב"ם.
כשהיתה בת חמש-עשרה נאסר אביה בגבול הסיני ע"י הבולשביקים. המשפחה שהתה אז בארכנגלסק, לשם נדדה עם הצבא הגרמני לריגה (במלחמת העולם הראשונה). האם נסעה למוסקווה לטפל בשחרורו של האב.
בהיותה במוסקווה נכנסו צבאות הברית (אנגלים, צרפתים ואמריקאים) לארכנגלסק, ביחד עם הצבא הלבן, והאיזור נותק לחלוטין ממוסקווה, שהיתה בשליטת הצבא האדום. במשך שנתיים לא ידעו הילדים מה עלה בגורל הוריהם.
אלה, שהיתה הבת הבכורה, הפכה לראש המשפחה, כשכל דאגתם ופרנסתם של שני אחיה ואחותה עליה.
בשנים לאחר מכן היתה מזכירה לטובה את עם הדייגים הפשוט וטוב הלב, שהודות לעזרתו ולנדיבותו הצליחה לעבור תקופה זו בצפון הרחוק.
משחודש הקשר הורו ההורים לאלה לעשות את כל הסידורים הנחוצים, ולהפליג עם אחיה ואחותה לעיר ברגן שבנורווגיה. מנורווגיה נסעו הילדים ללונדון, ורק לאחר חצי שנה הגיעו לשם גם הוריהם.
בגרמניה, אליה עברה המשפחה מאוחר יותר, סיימה אלה סמינר לגננות וב- 1934 עלתה לארץ ישראל.
מהאוניה יצאה ישר לפלוגת קיבוץ עין חרוד בירושלים. מטרת הפלוגה היתה להקים קיבוץ, המבוסס על עבודה ממוכנת. אלה היתה האקונומית. היא מילאה את תפקידה בהצלחה, למרות הקשיים והמחסור בכסף.
משנתפרקה הפלוגה הכשירה עצמה לאחות מעשית. היא עבדה במוסדות ילדים, וניהלה את הסנטוריום לחולי שחפת של ד"ר בן-גפן בגדרה.
מתוך חרדה לגורל הוריה (על סמך נסיונה המר ממלחמת העולם הראשונה) העלתה אותם ארצה ודאגה שיהיו לידה. בשנת 1935 עברה עם בעלה ישראל וילדיה נירה ואורי למושב חרות. אלה עמדה על כך שההורים יגורו בבית והיא ומשפחתה המשיכו להתגורר בצריף.
ישראל עבד בים המלח, ואלה התרכזה בעניני המשפחה, גידול הילדים והקמת המשק. היא היתה בעלת אישיות קורנת, שידעה לקרב אליה אנשים מכל החוגים ובעיקר בני נוער וילדים. קשה למצות ברשימה זו את פעולותיה הרב-גוניות בכפר. היא עבדה בתור מורה לאנגלית בבית-הספר בתל-מונד, ודאגה למדריכי תזונה ונוער.
ביוזמתה נפתח במושב בית תינוקות יומי, כדי לאפשר לחברות לצאת לעבודה. היא דאגה לעזרה הדדית במקרי מחלה או לידה. כן ארגנה קבוצת חברות לקטיף משותף. גם לעזור לתלמידים שהתקשו בלימודים מצאה זמן והכל בהתנדבות כמובן. כן מילאה תפקידים במועצה ובוועד הכפר.
ב- 1939 עברה המשפחה לגור זמנית לירושלים. אלה עבדה בתור מפקחת על המטבח ועל מחסני המזון בבית-חולים "הדסה" בירושלים. הודות לראייתה את הנולד והודות לקשריה הטובים עם נשי "הדסה" בארצות-הברית, לא ידע בית-החולים מחסור בזמן המצור על ירושלים.
עם העלייה הגדולה הועסקה אלה בפיקוח על המטבחים במחנות העולים. שטח פעולתה היה מאיזור חדרה ועד לבאר-שבע. היא השתדלה ללמוד על הרגלי האכילה של העולים, מכיוון שהיתה בטוחה, שעל-ידי מציאת שפה משותפת עימם תוקל קליטתם בארץ. בתפקידיה הרבים והשונים נהגה אלה בשקט האופייני לה. מורה הדרך הרוחני שלה היה הילל הזקן: "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך". היא ידעה לשמור על כבוד הזולת, נמנעה מוויכוחים וזאת מבלי לוותר על טיב העבודה. לאורך כל שנות עבודתה הציבורית זכתה אלה להערכה ולהוקרה רבה.
ב- 1975 לקתה בשיתוק חלקי, ומאז נפסקה פעילותה הרבה. אך התעניינותה במתרחש בארץ ובכפר לא פסקה. היא השתדלה לא להכביד על בני משפחתה ונשאה בגבורה את סיבלה.
אלה נפטרה ב- 27.4.1981.

מתוך: אלבום זכרון לחברי מושב חרות, 1991.