נולד בשנת 1898 בליפקנא שבבסרביה, נפטר בשנת 1978 במוב חרות.
עלה לארץ שנת 1921.
הגיע לחרות עם חברי הארגון הראשון.
כבר בשנות ילדותו אהב את חיי הכפר והתרשם מחיי האיכרים הגויים שבעיירה. הוא קיבל חינוך יהודי ציוני ולכן כשהתבגר היה לו ברור כי דרכו לארץ ישראל. כאשר בא לכאן, הוא ואחיו מצאו כמובן שממה, ביצות וקדחת. חלק ממשפחתם נסעו באותה עת לאמריקה ועל-פי קשרי המכתבים עם המשפחה שבאמריקה אפשר להבין את ההתלבטויות הקשות שעברו עליו כאן.
בתחילת דרכם בארץ היו חלוצים ועבדו כפועלים בפרדס גולדברג. השכר היה אפסי ומכיוון שגם נלחמו בעבודה ערבית, הורידו להם עוד את השכר, עד ל- 15 גרוש ליום עבודה. האוכל היה דל והלבוש מינימלי. באחד המכתבים שכותב יעקב לבן-דודו באמריקה מתאר איך מצא את אחיו בלי לבנים, נעליים ובגדים.
אח"כ עבר לעבוד בייבוש ביצות זכרון-יעקב וכמובן שאז הקדחת לא פסחה גם עליהם. משם עבר לעבוד בביח"ר שמן. החיים היו קשים מנשוא ולא פעם חשבו על עזיבה ונסיעה לאמריקה.
במשך כל הזמן היה חלומו עבודה חקלאית באוירה כפרית כי זו היתה ילדותו, ולכן כאשר שמע כי מתארגנת קבוצה להתישבות במושב, מיד הצטרף אליה. דרכם הראשונה של המתיישבים בחרות היתה המשתלה בכפר-סבא. שם גידלו את עצי-ההדר הראשונים, אח"כ באו למקום כדי לשתול אותם ואז רק הגברים ישבו כאן. הנשים והילדים עדיין נשארו בכפר-סבא.
מאוחר יותר כשעלו כאן להתישבות ובאו המשפחות, החלו הבעיות עם השכנים הערבים, שהיו מתנכלים למתיישבים, וזה נוסף לבעיות הכלכלה ורמת החיים הירודה ביותר. אך בעוז רוח ובדבקות במטרה, המשיכו בדרכם עד אשר הגיע המושב לפריחה ולשגשוג.
אבא אהב את המושב והיה גאה בו. תמיד שאף רק לשפר את פני המושב אם בפינה ירוקה או בפרוייקט משקי. הוא היה אחד החברים המבוגרים הבודדים שתמך בהקמת הבריכה, אך הרבה לא הספיק להנות ממנה. הוא היה מסתכל סביבו ורואה את כל הפרדסים והירק מסביב ולבו היה מתמלא שמחה. שאיפתו היתה כי המשק ימשיך להתקיים ע"י בני המשפחה לדורי דורות, ואכן הנכד עמיר ממשיך במשקם של יעקב ורבקה.
עד יומו האחרון הוא עבד במשק וטיפח אותו לבדו בעבודה עצמית, כמעט ללא עזרה מבחוץ. ברבות הימים כאשר חלה ולא יכול היה לעבוד בעצמו, סבל מאוד מאוד.
אבא נפטר לאחר מחלה קשה שעדיין לא ניתן לה פתרון. בדרכו האחרונה כשליווינו אותו לבית הקברות אמר עליו אחד מבני המשפחה כי הרגשתו היא שהעצים בשדרת הכניסה מרכינים ראשם לכבוד החלוץ הגיבור.
חבל שלא זכה לחגוג איתנו את חג יובל ה-50 שנה למושב שכל-כך אהב.

מתוך: אלבום זכרון לחברי מושב חרות, 1991.