זבולון נולד בשנת 1911 בוולאדימיר, קהילה יהודית ידועה בפלך ווהלין ברוסיה (לשעבר פולין).
בגיל רך התייתם מאביו, ובן אחת-עשרה היה, כשעלה ארצה ביחד עם קבוצת ילדים יתומים.
בהתחלת דרכו בארץ היה בבית-היתומים הספרדי ברחוב יפו בירושלים. משם עבר לכפר הילדים בהנהלתו של ד"ר פוגאצ'וב בעמק יזרעאל. במוסד זה התחנכו הילדים לפי השיטות הפדגוגיות המודרניות. הילדים נהנו משלטון עצמי, והמנהל פוגאצ'וב, שהיה מחנך ומורה דגול, הטביע את חותמו על עיצוב דמותם של חניכיו.
כאן מצא זבולון סוף סוף חוף מבטחים אחרי כל הזעזועים שעברו עליו במשך אחת-עשרה שנות חייו הראשונות, והוכן במובן הרוחני והמעשי להיות אדם המסוגל להתפרנס מיגיע כפיו.
זבולון היה לבנאי בתל-אביב. גם כשנשא לאשה את שפרה בת-עירו, המשיך במקצועו. אבל משאת נפשם של זבולון ושפרה היתה לחיות בכפר כחקלאים. ב-1936 עברו זבולון עם רעייתו ועם בתם הבכירה למושב העובדים חרות. זבולון עבד כל ימי חייו קשה. על החקלאות לבדה לא יכול היה להתקיים, ועל כן עבד גם כבנאי במקום או מחוצה לו.
ב-1960 התאלמן זבולון. מות רעייתו דכא אותו מאד. כשהרגיש שכוחו לא יעמוד לו להמשיך בניהול משקו, מסרו לבנו יעקב, והוא עבר עם אשתו השניה, עולה חדשה מרוסיה, חברתו לחיים עד יום מותו למושבה תל-מונד, לשכונה הסמוכה לכפרו האהוב.
גם כשיצא לגימלאות המשיך לעבוד, כי מנעוריו ראה בעבודה ערך עליון בחיים. זבולון, שמילדותו ספג לתוכו מבית אביו את אווירת החסידות, התמיד לבקר בשבתות ובחגים בבית הכנסת בחרות (שבהתחלתו השתכן בצריף) ואחר-כך בבית הכנסת המרכזי במושבה תל-מונד. מדי פעם היה מהנה את קהל המתפללים בקולו הערב.
זבולון היה איש רעים, חבר פעיל במקהלה הגושית של הקשישים, ומבקר קבוע במועדון החבר. הוא היה נעים שיחה ושמח בחלקו. בהיותו חולה אנוש ידע להבליג על מכאוביו, כדי לא להדאיג את בני משפחתו. בי"א בתשרי שתמ"ב נפטר זבולון בשנת השבעים ואחת לחייו, בהשאירו אחריו שתי בנות ובן, נכדים ונכדות אוהבים והרבה ידידים טובים שיזכרוהו תמיד.
נפטר בשנת 1982.