בתם של זלמן ורייזל מרגל, נולדה ב- 10.10.1906 בעיירה גרודק ייגילונסקי שבפולין. עלתה ארצה ב- 1923 ונישאה למשה בן-צבי ב- 1927. אם ל 4 ילדים וסבתא ל-10 נכדים.
נפטרה ב- 7.2.85, ט"ז בשבט תשמ"ה.
שלוש שנים לפני מותה, והיא בת 75, ראיינה את אמא בתי יפעת, וכך אמא מספרת:
העיירה שבה חייתי בילדותי בפולין היתה מקופת נהרות, נחלים, שדות ופרחים. הנהר הגדול ירושיצה שהשתרע על חצי פולין. היה עשיר בדגים כך שהעיירה לא ידעה רעב. העיירה חיתה בטוב עד פרצה מלחמת העולם הראשונה ב1914. אבי רתם את העגלה והסוסים כדי שנגיע לרכבת, תוך הנסיעה בעגלה ראינו את העיירה שלנו בוערת. הייתי אז בת 7 ואני זוכרת כל פרט. הגענו לרכבת ואני מחוסרת כוחות. עזרו לי לעלות, אולם הצפיפות והמחנק ברכבת היו איומים. נדדנו לטרנוב, לבודפשט ולבסוף לעיר טניד שבגבול צ'כיה. בכתתי בביה"ס הייתי יהודיה יחידה בין הנוצרים.
שם בסודטים, אהבתי מאד את היערות הגדולים והעבותים. מלאים היו תותים, דובדבנים, אוכמניות, פטריות, אגוזים ועוד... לא פעם התקיימנו מהם. גם חיות שונות שפחדו מהמלחמה משתוללת ברחו ליערות, לכן בלילות הדלקנו אש להרחיקן.
בהיותי בת 15 התחלתי ללמוד עברית, והייתי היחידה במשפחתי שהתקשרתי לתנועה החלוצית. היה צריך עוז, כוח ורצון רב כדי לעזוב בית כמו שהיה לי...
בהיותי בת 18 עליתי ארצה לבת גלים בחיפה, משם לחדרה. שם היה משק פועלות. אחרי כן חליתי בקדחת ושכבתי 3 חודשים בבי"ח. מחדרה עברתי לת"א שם למדתי את עבודת הבניין ע"י עדה מימון-פישמן ורכשתי את המקצוע מרצפת. בעבודתו כמרצפת נשלחתי ממקום למקום ואפילו עד רבת עמון שבירדן הגעתי.
התחתנתי ב- 1927. וכשבני הבבור דניאל היה בן 5 נולד בני עוזי. כשעוזי היה בן 9 נולדה גילה, וכשגילה בת 7 נולד יגאל.
כל המשפחה שבפולניה נכחדה ע"י הגרמנים ולפעמים אני חושבת שאין לי בכלל זכות להשאר יחידה בחיים מכל משפחתי הגדולה.
ומוסיפה הבת גילה: מראשון לציון עברו הורי לירושלים שם נולדנו עוזי ואני. יגאל כבר נולד בחרות.
אמא היתה פעילה במועצת הפועלות ובפעילויות חברתיות נוספות שנדרשו באותם ימים של בניין הארץ.
בנוסף לכוחה הנפשי שהיה לשם דבר (רחל מלאכי פעם אמרה לי כשהיא באה אל אמא כשהיא מרגישה לא טוב, היא יוצאת בריאה). אמא היתה אשה חרוצה שידעה לכלכל את מעשיה בתבונה ובחשבון שהביאו לחיינו הרבה אירגון ויעילות.
הערבי מטירה שמכר ירקות מבית לבית, שמר לאמא את הסחורה היפה ביותר ומכר לה במחירים מוזלים. אולי אהב את השפה הערבית המפולפלת שדיברה, אולי אהב את גישתה אליו כשווה בשווה, מכל מקום פעם אמר לי שאמא שלי ערבייה, ובזה היה בטוח שהוא נותן לה המחמאה הגדולה ביותר.
ומוסיף עוזי: למושב חרות הגיעה המשפחה בשנות החמישים, במסגרת "מן העיר אל הכפר" בחצר המשק היתה תמיד גינת ירק. ירקות העונה היו תמיד בבית ואפילו השכנים היו מגיעים לקבל ירקות טריים ועסיסיים. מחלב הפרות והעיזים הדתה אמא מכינה שמנת וגבינה. מעורבותה במשק היתה לשם דבר. ידה היתה בכל, היתה לה אוזן קשובה לאנשים, היתה מושיבה את הבאים לבית במטבח ומגישה להם ממיטב מאוזלי הבית שהכינה ולא מוותרת עד שהאורח התכבד וטעם. הרגל זה נשאר גם בנו, בני הבית.
דמותה מלווה אותנו בכל אשר נפנה.

מתוך: אלבום זכרון לחברי מושב חרות, 1991.