דוד פוקרויסקי נולד ב-1901 להוריו חנה ומאיר פוקרויסקי, בעיירה סירי שבליטא. בגיל 14 התייתם מאביו ונאלץ לעזור לאמו, כדי לקיים את המשפחה (אחות אחת בת 8 ושניה בת 5). בילדותו, ככל ילדי ישראל, למד ב"חדר" והצטיין בזכרונו הטוב ובהגיונו הבריא.
מנעוריו חלם על העלייה ארצה, אבל בגלל המצב המשפחתי נמנע ממנו לצאת מוקדם להכשרה. אחרי התלבטויות רבות, בהיותו בן 21, החליט סופית לעלות ארצה. הוא נסע לקובנה להביא סחורה לחנות, ולא חזר הביתה, כדי לא להגיע לעימות עם אמו. שנה היה בהכשרה בקבוצת "שבלי", וכשהגיע תורו לעלות לארץ ישראל נאלץ לנהוג כרבים אחרים ולהשיג, בתשלום נכבד, דרכון כפליט על שם משפחה מדומה מאירזון. דוד הגיע ארצה ב- 1923, מבלי להיפרד מאמו שלא היתה מרוצה מהחלטתו.
בארץ עיברת את שמו לבן-מאיר. את דרכו החל בירושלים עם חבריו מקבוצת "שבלי", הוא עבד בבניין, עבד בעפולה והצטרף לקבוצת מרחביה והיה פעיל בה מאוד.
ב- 1927 העלה את אמו ואחיותיו. את מרחביה עזב עם פיזור הקבוצה כשהמשק נמסר לידי "השומר הצעיר". זמן מה היה דוד בפתח-תקוה, ולאחר מכן עבר למגדיאל עם אמו ואחותו הגדולה. במגדיאל היה פעיל בחיי ציבור הפועלים המקומי, עד הצטרפותו לארגון להתיישבות. הוא עלה על הקרקע עם ראשוני המתישבים בחרות.
ב- 1934 נשא לאשה את אלה. בתחילה גרו בצריף קטן, חדר ומטבחון. דוד עבד בעבודות חוץ, תוך כדי בניית ביתו והקמת משקו.
דוד ואלה לא זכו לגדל את ילדיהם שנפטרו לאחר היוולדם. הם גידלו ילדה, בת 11 מניצולי השואה, שביתם היה לה לבית עד שנישאה, וגם לאחר מכן נשמר הקשר ביניהם.
בתקופה הסוערת בחיי הישוב, מסוף מלחמת העולם השניה ועד קום המדינה, היו בביתם של דוד ואלה מאנשי הפלמ"ח שהגיעו למושב במסווה של הכשרה חלקאית.
לאחר מותה של אלה נשאר דוד בודד, בריאותו התערערה. הוא נשא לאישה את חמדה, שהכירה מנעוריו, וכשחש שלא יוכל להמשיך בעיבוד משקו מכרו לבן הכפר ועבר לגור בשכונת אלי כהן במושבה תל-מונד. הוא ניסה ביחד עם רעייתו, חמדה, למצוא עניין בחיים שמחוץ למושב, השתתף בחוג לתנ"ך, לימד עולים חדשים עברית והשתתף בטיולים.
מצב בריאותו החל להידרדר, ולאחר חמש שנות מחלה וסבל בבית-החולים ובבית, נפטר ב- 11.10.1975.
בן-מאיר ראה בחקלאות יעוד ובעבודה ובסוציאליזם ערך-עליון. כל תפקיד ציבורי שהוטל עליו מילא במסירות ובאחריות רבה. כל ימי חייו היה מסור בלב ובנפש למפלגתו - מפא"י. הוא היה תמיד שמח בחלקו והסתפק במועט, היה בעל ידיעות רבות בשטחים רבים, אם כי לא היתה לו השכלה פורמלית. הוא היה עיקבי בהשקפת עולמו, שנים אחדות לפני מותו הכין צוואה למסור את גופתו למדע, לאוניברסיטה בתל-אביב.
לאחר שנה נטמן ליד אלה בבית העלמין בתל-מונד.

מתוך: אלבום זכרון לחברי מושב חרות, 1991.