אטיה נולדה בבסרביה בשנת 1909, למדה והתחנכה בבי"ס הבימה ששם המורים והמחנכים היו מטובי בני העיר. לאחר שגמרה את הלימודים הצטרפה לתנועת השומר-הצעיר ושם התבלטה בחברתיות וגם הצטיינה בקבוצה בדרך הדרמטית בה הציגה הצגות לנוער ולמבוגרים שבהן השתקפו חיי ארץ ישראל.
ב-1927 עלתה עם משפחתה ארצה. בשנים הראשונות גרו בפתח-תקוה ומשם היא עברה למשק הפועלות בצפון תל-אביב בהנהלת חנה ציזיק, שם היא עברה הכשרה בענפי המשק השונים ובעיקר בענף הרפת. באחד הטיולים כשביקרה בכפר גלעדי הכירה את חברה לחיים דב ובשנת 1933 נישאו ועברו לחדרה.
על החיים הקשים באותם זמנים מספרת אטיה במאמר קצר שהופיע ב"דבר" ובו היא מספרת: "התנאים היו קשים, היו חוסר עבודה ומחסור במקורות פרנסה לקיום, אך היינו עוד צעירים ובריאים בני 25 ומלאי תקוות"...
עם הרבה תקוה ורוח צעירה, עברו להתישב בחרות. אטיה ודב עברו את ימי מאורעות 1936, בלילות שמירה יחד עם שאר החברים, וביום עבודה קשה במשק המתפתח באיטיות רבה תוך תנאי מצוקה. המשפחה גדלה והפרנסה מצויה בדוחק, אך אטיה מלאת מרץ ואינה מתיאשת אלא להיפך, בתקופות שדב מתגייס לנוטרות ולעבודות מחוץ למשק, אטיה היא אשר ממשיכה למשוך לבדה בעול המשק והילדים. את הילדים, חמישה במספר גידלה בתנאים קשים אך הצליחה לחנך את כולם ברוח הימים ההם: ללימודים ולעבודה.
במשך כל השנים היתה ידועה אטיה כאשת הספר, ובעיקר בשנות חייה האחרונות כאשר הילדים גדלו ועזבו את הבית, כל אחד לדרכו. דב היה חולה וגם היא, אותות השנים הקשות לא פסחו עליה. לא ויתרה ואף ליום אחד על הקריאה בספרים. שעות רבות ביום ובלילה ישבה במרפסת ביתה אותה טיפחה כל השנים וקראה בספרים אשר בהם מצאה את הנחמה כאשר לא יכלה לצאת לעבודה.
בשנת חייה האחרונה עברה מחלה קשה ואף נקטעה רגלה, דבר אשר בשום פנים ואופן לא יכלה להסתגל אליו בשל אופיה הנמרץ. מצאה את מותה בסבל וייסורים רבים, אך בהרבה סיפוק על פועלה הרב בשנות חייה.
נפטרה ב- 15.7.80.

מתוך: אלבום זכרון לחברי מושב חרות, 1991.