יעקב אלפרוביץ נולד ב-1904 בעיירה קורניץ, ליטא. אביו, איש דתי ומשכיל, נדד מעיירה לעיירה בחיפושיו אחרי פרנסה. אמו נפטרה צעירה, נישואיו השניים של האב לא עלו יפה והילדים נאלצו לקחת חלק בפרנסה ובטיפול באחיהם הקטנים. כשהמצוקה גברה עלו הבנים המבוגרים ארצה, והצעירים נשארו עם האב. יעקב הבריח גבולות ובגיל 17 הגיע ארצה.
בנדודיו אחרי עבודה הגיע לפתח תקוה ופגש שם את שושנה. הם נולד בתרס"ד, 1904, בעיירה קורוניץ, פלך וילנה, ליטא. אביו אליהו היה יהודי דתי ובר-אוריין ועם זאת משכיל אוהב ספר ומיטיב לכתוב. מאחר ולא נטה להשתלב בעסקי מסחר התבואות של המשפחה, עקר לעיירה אחרת ושימש כרב, שוחט ומלמד ב"חדר" משלו. האם אלה נפטרה צעירה והשאירה אחריה שבעה ילדים, ארבע בנות ושלושה בנים. הדבר היחיד הידוע לנו סופר על-ידי אחת הדודות, שהיה לה קול נעים והירבתה לשיר.
האב התחתן פעם נוספת אולם הזיווג לא עלה יפה, ומעמסת הקיום והטיפול נפלה על האחים והאחיות המבוגרים. המשפחה נודדת בעקבות האב מעיירה לעיירה כדי למצוא פרנסה, שהיתה דחוקה מאוד. לאחר עליית הקומוניסטים השתקעה המשפחה בחרקוב ובעזרת קרובי משפחה פתחו מאפיה, כשהילדים עוזרים במכירת הלחם. יעקב היה בן 16 כשהחל עוזר בפרנסת המשפחה. מדודה מבוגרת יותר שעזרה אף היא במכירת הלחם, שמעתי שבאחד הימים כאשר החיילים הסובבים בשוק החלו מתגרים ומעליבים את סבא, שניסה למנוע מהם לקחת לחם ללא תשלום, התפרץ אבא והיכה בהם. לאחר מכן הצליח בקושי להתחמק מעונש ומחבוש. כשהמצוקה גברה החלה המשפחה להתפזר, המבוגרים עלו לארץ ועם סבא נשארו שלושת הקטנים.
בגיל 17 עזב אבא את המשפחה ולאחר מספר נסיונות נפל, הצליח בעזרת מבריחים לחצות את גבול רוסיה פולין וב- 1921 הגיע ארצה והחל נודד ממקום למקום לחפש עבודה. וכך הגיע גם הוא לפתח-תקוה וכאן פגש את אמא.
לאחר נישואיהם ב- 1929 הצטרפו לקבוצת צעירים שהחליטו להקים מושב עובדים ולעסוק בחקלאות. הם עברו הכשרה בכפר-סבא ולאחר מכן היו בין מייסדי מושב חרות. מבחינה משפחתית שפר גורלו של אבא, שתי אחיות ואח הגיעו גם הם ארצה.
הורינו זכו להתחיל את חייהם המשותפים בארץ בתקופה מיוחדת של התלהבות עם אמונה ויצירת חיים חדשים מראשית. למרות הקשיים הרבים וחוסר הידע של הראשונים, כולם היו שותפים פעילים ומלאים בתהליך הקמתו ובנייתו של מפעל התיישבותי חקלאי, משלביו הראשונים ועד לרמתו הנוכחית הגבוהה.
השנים הראשונות לאחר העליה על הקרקע זכורות לי כילד קשות מאוד, בעיקר מהבחינה הכלכלית. ההורים נאלצו לעבוד בעבודות חוץ מזדמנות. אבא בעיבוד פרדסים או נגרות ואמא כמבררת עוטפת בעונת קטיף ההדרים. בשעות היום היו משאירים אותנו הילדים אצל אחת האמהות שהיתה מטפלת בנו עד לשובם של ההורים. העבודה במשק נעשתה בשעות הבוקר המוקדמות או בשעות הערב המאוחרות. בתקופת המאורעות זכורני עוקב בדריכות אחר אמא העומדת ממתינה לאבא בשובה מהעבודה.
עם פרוץ מלחמת העולם השניה פסקו משלוחי ההדרים לאירופה ומצוקת הפרנסה גברה שוב. אבא היה יוצא לעבודה כנגר במחנות הצבא הבריטי והיה נעדר מהבית תקופות ארוכות ונטל הטיפול במשק נפל על אמא.
בסיום המלחמה החלו להגיע ראשוני העולים, והכפר כולו עזר בקליטתם.
האירועים בארץ ובעולם המשיכו לרדוף זה לאחר זה, מלחמת השחרור, העליה הגדולה וכאשר הכל שקט מעט ניתן היה להבחין במושב עובדים פורח ומטופח שהוקם במרוצת השנים המעטות "יש מאין".
במרוצת השנים התרחבה המשפחה, נולדו שני הבנים יקותיאל (קותי) ואליהו (אליק), נכדים ונכדות.
תמיד אזכור את ההורים ככאלה שהעבודה עבורם הוא ערך עליון, חקלאים ישרי דרך שהקדישו את חייהם להקמת המשק והמשפחה, כחלק מבניין הארץ. היו תמיד ערים למתרחש בסביבתם הקרובה ובעולם הרחב, ממעטים להתערב בעסקי ציבור מעבר לנדרש, תורמים את חלקם בצניעות וביד רחבה.
אבא שקד יותר על הצד המקצועי שבעבודות המשק, השקיע מאמצים ומחשבה בחידושים וחיפש תמיד אחר פתרונות מקוריים. בערוב ימיהם נזקקה אמא להשגחה צמודה אותה קיבל אבא על עצמו במסירות יוצאת דופן. לאחר שנפטרה הרגשנו כולנו שגם אבא איבד את הרצון להמשיך ולהתמודד בגפו, ולא האריך ימים אחריה.

מתוך: אלבום זכרון לחברי מושב חרות, 1991.