שושנה אלפרוביץ לבית גלומבוצקי נולדה בשנת תרס"ד (1904) בעיירה הפולנית פייסק, המשתייכת כיום לרוסיה הלבנה (ביילורוסיה) במערבה של ברית-המועצות. היתה בת הזקונים להוריה יקותיאל וריבה גלובוצקי אחרי חמישה בנים.
המשפחה התפרנסה מעבודתו של האב שהיה נגר. כדי לקיים את משפחתו נאלץ לעיתים לנדוד בין העיירות הסמוכות והיה חוזר הביתה לשבתות וחגים. האם, היתה חולנית, בילתה מרבית זמנה במיטה. שושנה סעדה אותה והקדישה הרבה מזמנה לעבודות הבית.
האב שהיה אדם דתי דיבר רבות על ארץ ישראל ואף הביע את רצונו לעלות ארצה. הוא נפטר בגיל צעיר, כך שלא זכה לעלות בעצמו וגם לא ראה את בתו מגשימה את חלומו הוא. האם לא האריכה ימים אחריו.
כמו צעירים רבים אחרים באותה תקופה, נטשה את אורח החיים המסורתי והצטרפה לתנועת נוער חלוצית. בגיל צעיר ניתקה עצמה מהמשפחה, אחים וחברים, ושמה פניה מלאת התלהבות לארץ ישראל. קשיי הקיום והסתגלות בתחילת דרכה בארץ, מלחמת העולם השניה והשואה, גרמו לניתוק סופי מהעבר. הניכור שלנו "הצברים" לאורח החיים המסורתי, מנע מאיתנו להאזין לסיפורי הילדות של ההורים, על חייהם בעיירה והקשרים המשפחתיים הענפים שנותרו מאחור. חוסר ידע זה הינו בעוכרינו בבואנו לתעד את קורות חייהם ופועלם של ההורים, ולא נותר לנו אלא ללקט פירורי מידע מקרובי משפחה מבוגרים, מכתבים וכדומה כדי להשלים את התמונה.
שושנה הצטרפה לתנועת החלוץ בעקבות אחיה. אולם רצה הגורל ואחיה המבוגרים ממנה התפזרו כל אחד לדרכו ולא הצליחו להגשים את חלום העליה לארץ. כך שיחידה ממשפחתה הקרובה הגיעה ארצה והיא בת 21, בעליה השלישית. את צעדיה הראשונים עשתה במושבה פתח-תקוה ושם הכירה את יעקב והם נישאו.
יחד עם בעלה הצטרפה למושב חרות. הקימו משק יפה, ושושנה עבדה במשק לצד יעקב. מאחר ונותקה ממשפחתה נשארה קשורה עד ימיה האחרונים עם חבריה הרבים מהעיירה. קשרים אלה, שנשמרו שנים רבות אף עברו בחלקם אלינו הצברים בני הדור השני.
לאחר סיום מלחמת העולם השניה, הצליחה לחדש את קשר המכתבים עם שניים מאחיה ברוסיה והאח הבכור שהקים משפחה באנגליה, אולם לא זכתה להיפגש עימם שנית.
אמא היתה נמרצת מאוד. הנהיגה את המשפחה. ייחסה חשיבות מרובה ללימודים ולא חסכה מאמצים עד שאנחנו הבנים השלמנו לימודינו ברמה האקדמאית.
בערוב ימיה חלתה אמא ונפטרה בשנת 1986. בת 82.

מתוך: אלבום זכרון לחברי מושב חרות, 1991.