בן למשפחה עשירה בורשה. שתיים מאחיותיו היו רופאות ידועות בבירת פולין, והוא עזב בית טוב וחם, ממש ברח מבית הוריו האדוקים, ועלה ארצה בשנת 1921 בעודו צעיר מאד.
אופטימי היה, בעל מרץ ולהט נעורים ורצון עז לקחת חלק בבניין הארץ. ללא היסוסים נטל עליו את התפקיד הקשה והמסוכן ביותר בזמנו והיה לשומר כפר תבור בסביבה של רוצחים ושודדים. מכתבי ההורים וביקורי אחיותיו לא הצליחו להחזירו לפולין. הוא ויתר על עזרתם הכספית ולא רצה להחליף את עבודתו. "אינני שונה מיתר החלוצים, ובדרך זו אמשיך" - אמר אריה לאחיותיו.
אחת עשרה שנה שמר אריה בכפר תבור, נפצע קשה, ושמו יצא לתהילה בכל הארץ. באחד הלילות, כשיצא עם חברו לשמור על הכרמים, נתקלו בגנבים מזוינים, ובחילופי היריות נהרג ערבי. בחקירה במשטרה קיבל אריה על עצמו את האחריות, כדי שחברו לא ייענש על החזקת נשק ללא רשיון. אריה חשב כי הודות לרשיון לנשק שהיה בידו יוקל עונשו, ומה גם שרשאי הוא לטעון כי ירה מתוך הכרח של הנהגה עצמית. עד למשפט נכלא בבית הסוהר יחד עם פושעים ערבים, אשר התעללו בו ושברו באכזריות את עצמות ידו, משנודע להם, שהוא חשוד בהריגת ערבי.
אריה היה אהוב על אלה שבא איתם במגע. רוחו העליזה ובדיחותיו המוצלחות החדירו רוח רעננה, והחברים הרצינים ביותר היו מרבים לצחוק בחברתו. למרות הסיפוק הרב שהיה לו מן העבודה בחקלאות, נאלץ לרגל מצבו המיוחד (ידו השבורה) לחפש ענפי עזר קלים יותר לפרנס את משפחתו. הכרח זה גרם לו הרבה אכזבות וצער. לבסוף, מתוך חוסר ברירה, השלים עם מצבו, אבל הקדיש את כל כוחותיו ואת כל זמנו הפנוי כדי לעזור לחברים ולקרובי משפחתו, ובמיוחד למשפחת רעייתו שרה, שהגיעה לארץ אחרי השואה, ומצאה בו אב טוב, מסור בלב ובנפש.
יעקב סלע