אנו באנו ארצה - מאת מגי בנדיק (לבית סמדג'ה)

באוקטובר 1955 הגיעה משפחתי, משפחת סמדג'ה, מטוניס למושב משמרת. אבי - אדמונד-דוד, אמי - מרים מימי, שני אחי - רמי וג'לבר ואני - מגי. אחותי דליה, נולדה בארץ והיתה ה"צברית" של המשפחה.<br>הייתי בת 5. למרות גילי הצעיר מלווים אותי קרעי זיכרונות וצבעים מאותה עלייה. כדרכם של זיכרונות מוקדמים, לא תמיד ברור מה בא מהזיכרון ממש ומה נכסנו לעצמנו כזיכרון מתוך סיפורי המשפחה.<br>להחלטה להגיע למושב משמרת חברו שני דברים. האחד היכרות הורי עם פעילת עלייה - תמר מיימון, תושבת משמרת שביקרה בטוניס ולפי סיפורי הורי אף שרה בחתונתם וליוותה את עלייתם. מראה השדות הירוקים בדרך מנמל חיפה ובעיקר ממטרות המים שהשקו אותם, שכנעו את אבי לקשור את חייו וחיינו במושב.<br>ולכן כאשר נשאל אבי עם רדתנו מהאוניה לאן ירצה ללכת, ענה בטבעיות "למושב". הוא רק לא הבין מדוע גם אימי נשאלה בנפרד לרצונה, שהרי ברור שהיא הולכת איתו.<br>מאותה עלייה ארצה זכורים לי שני דברים: זיכרון מעומעם של טלטלות האוניה, דבר שהשניא עלי לשנים רבות תפוחים אדומים גדולים. במשך שנים רבות היו קשורים אלה בזיכרון הטלטלות בים. זיכרון נוסף הוא מעילה של אימי. מעיל צמר אפור רך מנומר באופן עדין ביותר. מגעו הרך של המעיל וצבעו המרגיע הם זיכרון הצובע את המעבר לארץ חדשה באופטימיות נעימה.<br>(זהו המעיל אותו לובשת אימי בתמונה שבשער).<br>אני זוכרת שנערכה לנו "קבלת פנים" במחסן ההספקה במושב. התושבים הותיקים קיבלו שם את פנינו. הזיכרון האישי שלי מאותו מפגש הוא רגליים רבות, נראה שמבטי בגיל האמור הגיע עד שם.<br>הצבע הזכור לי ממעמד זה הוא של אפרוריות, מדובר בחודש אוקטובר, ואני נאחזתי במעיל הרך והחם של אמא. מסיפורי הורי על אותו מפגש אני יודעת שבנוסף לתושבים הותיקים קיבלו אותנו בשמחה גם עכברים שהתרוצצו באותו מחסן הספקה.<br>מיטות הסוכנות, השולחן הקטן, הפתילייה, מספר כסאות ועוד פריטים בסיסיים זכורים לי בבהירות שכן הם המשיכו ללוות אותנו שנים רבות.<br>זכור לי "ישראל המדריך" לבוש בבגדי החאקי וכובע הטמבל שליווה את העבודה החקלאית של אבי והעולים האחרים בראשית דרכם.<br>זכורים לי בחום הערבים בהם התקבצו בביתנו כמה משפחות עולים ומר שוגר התנדב להיות מורה האולפן שלהם: "מה זה"? "זה פי-נה". אלא שחיי היומיום ובעיקר העובדה שהיינו ילדים, עזרה להורינו לרכוש את השפה במהירות.<br>הבית בו גרנו היה בראשיתו בן שני חדרים. השירותים והמקלחת היו בחוץ. לימים נבנה חדר נוסף אותו חנכה דווקא העגלה הקטנה שניתנה ע"י הסוכנות על מנת להתחיל ב"קריירה החקלאית". עד שנבנתה הרפת, הייתה העגלה "בבט" דיירת כבוד בחדר החדש. כאשר נבנתה הרפת "הוצאה העז" ורווח לנו.<br>למרות שבא מהעיר, הפך אבי עד מהרה לחקלאי בכל רמ"ח אבריו וזכה בציונים לשבח ואף בפרס הנשיא, יצחק בן צבי, על גידול סלק בהמות. הוא אף נטע שני דונם קפה וזכה לקטוף מחזור או שניים של פירות. מבחינתו הייתה זו הרפתקה חקלאית. התהליך כולו לווה בהדרכתו של דר' גינדל ממכון ויצמן. שמורה עימי עדיין כתבה שפורסמה בנושא ב"מעריב".<br>יחד אתנו עלו משפחות נוספות מטוניס ובשכבת הגיל שלי היו כמה ילדים נוספים: איה ושמעון דמרי, מונדו בסמוט, ניסן דמרי, זלמן בוכניק (ז"ל שנפטר בדמי ימיו) ואם שכחתי מישהו, איתו הסליחה. יחד הלכנו לגן ואח"כ לביה"ס היסודי האזורי בתל-מונד בניהולה של רות גרסטן. מגן הילדים זכורה לי הזרות הראשונית, אי ידיעת השפה ו"הבריחה היומיומית" הביתה. לאה הגננת וגילה כרמי עשו כמיטב יכולתן, אבל אלו היו חבלי ההסתגלות. טוב שאלה לא ארכו זמן רב מידי ולכיתה א' כבר הגענו מחוייכים, יודעי עברית, כדרכם של ילדים צעירים הרוכשים את השפה מהר. את המעבר לכיתה א' המתיקה המורה ברכה שעד היום זכורה לי בחצאית ה"קלוש" הפרחונית, חולצתה הלבנה והחגורה העבה האדומה למותניה. כל כך אהבתי אותה, דבר שודאי עזר לי לרכוש את הקריאה מהר וליהנות מהלמידה.<br>בימים הראשונים להיותנו בכיתה א', שונו שמותינו "הגלותיים" ע"י מורתי האהובה. אני זוכרת באופן מאוד חד את "המשא ומתן" עם המורה בנושא. היא ניגשה אלי, שעה שהתלמידים האחרים עבדו ואמרה לי את המשפט שנכרת בזיכרוני: "מגי זה לא שם עברי, איך את רוצה שיקראו לך? ורדה? שושנה? מלכה?" אם המורה אומרת שמגי זה לא שם עברי היא ודאי צודקת, ומגי הוא ודאי גם שם מכוער, כך חשבתי לעצמי, ובחרתי שם מתוך "הגלריה" שהוצגה לפני. כך עשתה גם לשאר התלמידים שנשאו איתם "שמות לא עבריים". באתי הביתה והודעתי להורי שמהיום שמי בישראל לא יהיה עוד מגי. הם לא מחו, לא הלכו לביה"ס, אבל המשיכו לקרוא לי "מגי". אגב, לשמי חזרתי בהיותי בכיתה י"א. באופן מוזר למדי אין בליבי על המורה, ואולם בהיותי יועצת חינוכית היום, אני רגישה לנושא ולא מאפשרת בביה"ס בו אני עובדת, לשנות שמות לילדים עולים (שהרי בנושא זה לא למדנו הרבה מהניסיון).<br>גדלתי במושב משמרת עד תום שירותי הצבאי. בתקופה זו התעצבה אישיותי וממנה לקחתי לחיים הרבה מאוד. אין לי זיכרונות הקשורים לעובדה שעלינו מטוניס, היו לי חברות טובות לא רק ממשפחות העולים מטוניס ומעולם נושא המוצא לא היה על סדר היום עבורי כילדה וכנערה, לא נחשפתי לנושא המעברות וכל הקשור לכך. הורי היו אנשי עבודה חרוצים שחינכו אותנו שצריך ללמוד על מנת להתקדם והמדינה אינה חייבת לך אלא אתה חייב לעצמך ולמדינה. רק כאשר בגרתי ועברתי ללמוד באוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע, בה אני גרה כיום, רק אז נחשפתי לכל סיפורי המעברות, ארץ ישראל השנייה וכו'. עד היום אני יודעת לומר ששפר גורלי בכך שילדותי והתבגרותי היו במושב משמרת ובעיקר שחונכתי ע"י הורי שהיה ברור להם מה נכון וכיצד סולל אדם לעצמו את נתיבי חייו. אבי נפטר ב-1981 וקבור בבית העלמין בעין ורד בגוש תל מונד. כל חייו היה קשור לאדמה ולמקום. אימי עברה אחרי מותו לגור בבאר שבע מקום מגורי ומגורי אחותי ונפטרה ב-1989, אישה בעלת עוצמה פנימית, עדינת נפש וחכמה.<br>ולו יהי תיעוד זה זיכרון לאומץ שהיה לשני הורי להתחיל חיים חדשים בארץ חדשה בצורת חיים שלא הכירו מעולם. האומץ לעשות בחריצות באמונה ולהיות ערכיים. זו גם ההזדמנות לומר שמושב משמרת היה ואני מקווה שעודנו מקום טוב לגדול בו.<br><br>מגי בנדיק הדפסה | תגובה

חזרה