ה"פריה"

פרה פרה<br>פרות כידוע מניבות חלב, ועל מנת שיהיה להן חלב הן צריכות להרות ולהמליט, ועל מנת שזה יקרה הן צריכות לערוך ביקור סולידי אצל הפר.<br>חרות שנים ראשונות, פרות ראשונות, ופר עדיין אין כאן. וכשהפרה נזקקת לקיים את המצווה נאלץ המושבניק לכתת רגליו ורגלי פרתו למחוזות רחוקים. עייפים ותשושים הם חוזרים - ויום עבודה הלך לאיבוד.<br>על כן זקני ופרנסי הכפר החליטו להקים מוסד מכובד אשר בו ישכנו פרים משובחים שישרתו את הפרות, וייקרא שמו בחרות - "פריה", לרווחת המושבניקים ולשמחת הפרות ובני הנוער...<br>כאן קיבלנו הילדים את שעורי הטבע הראשונים בנושא "איך באים עגלים לעולם...". וכשפרה הייתה צועדת אל המקום ההוא הייתה השמועה עוברת כאש בשדה קוצים וחבורה של ילדים סקרנים ומציצנים הייתה ממהרת למקום ההוא וממתינה לתחילת ההצגה...<br>על הטכס היה מנצח החבר יקיר שדאג לשלום הפרים, להאכלתם ושמירה על בריאותם וכושרם. לא אחת הוא ספג את נחת טלפיהם וקרניהם, ולא עצם אחת מעצמותיו נפרקה ממקומה בקרבות הזירה שקיים איתם.<br>הפרים גם העניקו מאונם לפרות המושבה תל מונד (אז היו גם שם פרות) תמורת שכר הוגן כמובן. יום אחד הביא נפתלי ד. איש תל מונד את פרתו לקיום המצווה. לאחר מספר חודשים כאשר בושש לשלם את התמורה - וסרב בטענה כי פרתו מתה והוא לא יצא נשכר מעבודת הפר ולכן הוא פטור מתשלום. לא הועילו כל הדרישות והבקשות, הוא עמד בסירובו. לא היה נאה להישפט בימים ההם לפני השלטון האנגלי הזר - ובודאי לא בנושא שכזה, ואנשי הישוב העדיפו להישפט בפני בית דין של ההסתדרות ששכן בעיר הרחוקה תל אביב. ולהגיע לתל אביב באותם ימים זה סיפור של בזבוז ימי עבודה. את הפר לא שלחו להעיד כי הוא היה צריך להישאר בבית ולעבוד... אבל חברי ההנהלה והמזכיר לא יחמיצו יום טיול לעיר העברית. הדיונים היו מעמיקים וכל צד שטח טענותיו בפני חבר השופטים הנכבד שגם הוא נזעק מרחבי הארץ לדון בשאלה הקשה - האם הייתה תמורה לאגרה או לא... פסק הדין המנומק שניתן חייב את נפתלי ד. בתשלום גם אם התמורה שקיווה להפיק מהביקור בפריה לא מומשה.<br>לימים עם התפתחות הענף והמעבר להזרעה מלאכותית כונסה אספת רפתנים בה והסביר בכיר הרפתנים במושב כי מעתה כאשר הפרה "דורשת" יש לרשום פתק ולשלשל אותו בתיבה מיוחדת שהייתה תלויה על דלת מחסן האספקה, והמזריע יגיע עם האביזרים ומבחנות הזכוכית ויבצע את אותה עבודה שהפר היה מבצע. בלהט הויכוחים וההסברים קמה רפתנית ותיקה והפטירה באידיש עסיסית: "דוס שוין הובן אינע טעם", או בתרגום לעברית - "איזה טעם כבר יהיה לזה..."<br>והפרים נשלחו מכאן ועל ההצגות ירד המסך, ואת מקומם תפס המוסך, ואת פלאי הטבע החליפו פלאי הטכניקה ואת ריח הזבל החליפו צחנת הדיזל והסולר. ולימים גם המוסך המרכזי חוסל והפך למרכז למיון עגבניות שוקק ומקום מפגש והחלפת רשמים ודעות, וגם הוא חדל לפעול עם השינויים במשק, ועומד שם היום מבנה נטול גג המייחל למשימה הבאה.<br>וכשאני עובר שם ושומע את שאגות הפרים המיוחמים ורואה את ילדי המושב החשים לראות את ההצגה היומית, אלו הם רק תעתועי הדמיון. הדפסה | תגובה

חזרה