על ההגנה בגוש תל-מונד

באוגוסט 1929 הוקם מחנה תל מונד ע"י "חברה מטעי א"י". השמירה על המחנה הופקדה בידי שני צ'רקסים יהודים.<br>הפועלים השכירים הוסעו מדי יום לעבודה מכפר סבא לתל מונד וחזרה, כשפרצו המאורעות בקיץ 1929 לא באו הפועלים מכפר סבא ושני היהודים צ'רקסים שמרו על המחנה. ערביי טירה השכנה שיתפו אף הם את עצמם במאורעות תרפ"ט, שרפו צריפים אחדים וגרמו נזקים למחנה.<br>מנהל מטעי א"י, קסטילנסקי, דרש שהממשלה תגן על המחנה, שכן המשק היה קניינו של נתין בריטי - סר אלפרד מונד. השלטונות נענו בחיוב לתביעה זו ושלחו לתל מונד 10 חיילים בריטים, החיילים קבעו שהפועלים לא יוסעו אלא יישארו במקום העבודה, ומדי פעם היו מסיירים בסביבה. כששקטו הרוחות עשב אחד השומרים הצ'רקסים את המקום. מרכז ההגנה בתל אביב שלח לתל מונד את דה יפה ז"ל ( לימים חבר מושב "חרות" ) כאחראי לביטחון היישוב. יפה הביא עמו 10 רובים עם כדורים ( כמובן באורח לא חוקי ) שהוצפנו בצינור מתחמת למדרגות של אחד הצריפים, שהעובדים התגוררו בו.<br>לא פעם התנכלו לנו הערבים. אי פעם ירה ערבי על הפועלים בזמן החריש, האגרונום גרא וויצמן תפס רובה-ציד, שהיה לו ברישיון, והשיב אש לתוקפים. הערבים התלוננו בפני השלטונות הבריטים שהיהודים התנפלו עליהם ואף הביאו עדים שהעידן כי אחד מהם נפצע. גרא וייצמן נאסר ע"י משטרת טול כרם, ואחרי מאמצים רבים טושטש הדבר וגרא וייצמן שוחרר.<br>ההגנה הייתה תמיד בכוננות ובדריכות, ובמיוחד לפני ה 2 בנובמבר בנועד להפגנות נגד הצהרת בלפור. ה"הגנה" הכריזה על מצב כוננות בכל הישובים בארץ סמוך לאותו יום ולתל מונד נשלח עוד לפני כן מפקד מוסמך, יחזקאל בן דוד ז"ל, לארגן ולהדריך את האנשים במקום.<br>לפני ה 2 בנובמבר באה למחנה תל מונד מכונית קטנה, ועל הבריכה בהרצלייה הופקדו שומרים, שהשקיפו כל הזמן לכיוון תל מונד, המכונית הקטנה הזאת הייתה צריכה לאותת להרצלייה במקרה של התנפלות על המחנה.<br>במחנה נשאר, כשומר קבוע צ'רקסי אחד בשם שאולוב, ואהרן וויצמן ( לימים חבר עין ורד) נתמנה לאיש הביטחון הוא היה איש ה"הגנה", שנשלח לתל מונד והביא עמו שני אקדחים - "מאוזר" ו"פאראבלום", בערבים הדריך את העובדים להשתמש בהם ובצריפו סידר "סליק" עבורם.<br>באביב 1930 התחילו לנטוע פרדסי תל מונד ובמחנה התרכז ציבור גדול של פועלים. רובם היו חברי ארגון "יזרעאל", ומיעוטם חברי הארגון החקלאי "תל אביב" (אח"כ עין ורד) וחברי ארגון "חרות".<br>במארס 1930 באתי למחנה תל מונד. איתי באו החברים ישראל לוין ויעקב בורטניקר (בוקר). באנו מהמושבה בנימינה לתחנת הרכבת בקלקיליה, ומשם הלכנו ברגל לתל מונד. זה היה בשבת. כשעברנו בכפר טירה קידמו את פנינו ערביי המקום במטר אבנים. רק בנס יצאנו בשלום והגענו עם חשכה לתל מונד. במחנה תל מונד היו אז רק כמה צריפים שנועדו לעובדי ההנהלה של "מטע ארץ ישראל" ושני צריפים ארוכים לרווקים.<br>בתל מונד התייצבתי מיד לפני מפקד ההגנה המקומי, הח' יחזקאל בן דוד ז"ל. לאחר שהשמעתי את "הסיסמה", קיבלני בשמחה, כתוספת כוח למקום. לפי התרשמותי הראשונה, לא נראו לי סדרי הביטחון במקום משביעי רצון, בין היתר הגעתי למסקנה שיש להיפטר בהקדם מהצ'רקסי שאולוב, שלא נראה לנו מהימן. באנו בדברים עם ההנהלה של "מטעי א"י" ושאולוב פוטר. בהסכמת ההנהלה הוקם במחנה צריך מיוחד עשוי פח עץ כמרכז ההגנה במקום. הצריף הוקם על אם הדרך בואכה כפר הס ורצפתו מבטון. אהרון וייצמן ואני הוצאנו את הנשק מה"סליק" הקודם, שהיה מתחת למדרגות של בנין ההנהלה והעברנו אותו למקום החדש.בחצר סידרנו מחסן נשק קרוב למחסן האימונים, ושם הוטמן הנשק. העבודה הזאת ארכה שעות אחדות, וכאשר סיימנוה טשטשנו את העקבות והסימנים של גרירת הצינור עם הנשק. את האנשים אימנתי בערבים. כל ערב נקראה קבוצה אחרת לאימונים היה צורך להוציא את הנשק מה"סליק" לכל אימון ולהצפינו שוב לאחר האימונים כשחלה ארגעה בסביבה נתמנה ראש השומרים מארי ספקטור ז"ל כ"מוכתר" המקום.<br>הישוב היהודי החדש בתל מונד היה מוקף ערבים מכל הצדדים: מדרום מזרח - טירה, ממזרח - טול כרם, מדרום - קלקיליה , מצפון מערב שבט בדווי בשם פטיקלין וואד פאליק (פליג), מצפון מנסורים (היום עין שריד) ומדרום כפר מיסקה ( היום משמרת).<br>החלטנו להכשיר צוותות-מדריכים לכל ישוב לחוד, ואורגן הקורס הראשון למ"כים בתל מונד בהדרכתו של יחזקאל בן דוד. בקבוצת ההדרכה הראשונה היו שמונה אנשים ( מכפר הס הח"ח: יוסף קינמון, יעקב סורוקר, מאיר בן נפתלי ומשה מלמוד), ועליהם הוטל להדריך את אנשי כפר הס. מתל מונד : טוביה פחטר ואהרן צירלין ומעין ורד : לדרמן ואהרן וייצמן. הקורס נמשך חדשים אחדים ולטכס הסיום באו מפקדים - בוחנים מוסמכים מהסביבה.<br>בשנת 1931 התחלנו להקים את ה"קשר" בין הישובים בסביבה. צריך היה ללמד את תורת האיתות בלילה לפי שיטת מורס באותה שנה נסתיימה בניית הקומה השנייה של בניין ההנהלה של "חברת מטעי א"י". גג הבניין היה שטוח עם מעקה ושימש היטב את צרכינו.<br>באותה שנה הביאו הבריטים ארגזים עם נשר ליישובים. הארגזים היו חתומים בחותמות דונג, הארגז שהוא לתל מונד הכיל 6 רובים עם כדורים. סגן מפקד משטרת טול-כרם, בא לאמן את אנשי המרום בשימוש ברובים. ( אלה היו רובי צייד מסוג טוב). לצורך האימונים היו פותחים את הארגז, ואחרי כן סוגרים אותו בחותם-דונג. האימונים כללו גם תרגולי אזעקה ואיתות בלילה.<br>על קצין המשטרה האנגלי זאף רווחו אז דעות שונות בארץ. לאחר שעזב את הארץ ב-1933 כתב ספר על עבודתו בארץ כמפקד המשטרה באזור טול-כרם, ובו הוא מצטייר כאיש-חוק קפדני. דעתו הייתה, כי הואיל והצהרת בלפור היא הצהרה חוקית שניתנה ע"י ממשלת הוד מלכותו - צריך לקיימה ככתבה וכלשונה.<br>השנת 1932 עלו על אדמת חווארת ( עמק-חפר) אנשי ארגון ויתקין, והמתיישבים הראשונים התמקמו בבנין הדו קומתי הידוע של כפר ויתקין. יום אחד נצטוויתי על ידי המפקד יחזקאל בן דוד ללכת לשם יחד עם בנו של בלאשר, שידע איתות, כדי להקים קשר בין תל מונד לואדי חוואראת.<br>ביום שישי אחרי העבודה יצאנו לדרך, אני רכוב על חמור לבן, וחברי על פרד. לבנו של בלאשר היה רובה ציד, ולי אקדח, מתחת לחגורה. בדרך פגשנו הרבה ערבים, כי זו הייתה עונת המקשות. עישנו סיגריות, וכשבר לקראתנו ערבי כיבדנוהו בסיגריות ונפרדנו ממנו בשלום. עם חשיכה הגענו לוואדי-חווארת, ובאותו ערב הקימונו את הקשר עם תל מונד.<br>כשהתחלנו להתקשר הם תל מונד הודיעו לנו שבאו שוטרים בריטיים, והם נכנסו לבניין.<br>ליתר בטחון מסרתי את האקדח למישהו, ולשאלות השוטרים שעלו על הגג: " מי אתם ומה מעשיכם כאן?" ענינו שאנחנו "צופים" ומאותתים תלת מונד. להפתעתנו לקח אחד מהם את האיתות שלנו והתחיל מאותת למשטרת טול כאם. הוא היה אתת מוסמך. הוא שוחח עם תחנת טול כרם כחצי שעה, אחרי כן החזיר לנו את המכשיר ונפרד מאתנו בידיות. לפני כן סיפר לנו שנשלח ע"י הקצין דאף ל"פטרל" על הישוב החדש ולהגן על המתיישבים החדשים בואדי חווארת. כשעלינו להתיישבות בכפר-הס נבנתה הבריכה עם מעקה. הואיל ומגדל הבריכה היה יותר גבוה מבנין ההנהלה של מטעי א"י, נקבעה עליו התצפית. לפקד האיתות נתמנה הח' שלמה ולדמן. הוא ארגן קבוצת איתות שעמדה בקשר עם הסביבה כולה. לאחר העלייה על הקרקע בכפר הס, נתמנה ע"י ה"הגנה" למפקד המקום יוסף קנמון. הנשק נרכש וסופק לנו ע"י "ההגנה". אך צריך היה לשלם עבורו, וכסף היה אצלנו בימים ההם מצרך נדיר.<br>בצרכניה עבד אז יצחק רוטנברג, והוא דאג לכספים. עד היום קשה לי להבין איך השיג רוטנברג את הכספים לרכישת הנשק. שאיפתנו הייתה שלכל מתיישב יהיה נשק אישי.<br>לאחר שקנמון התפטר מתפקידו, נתמנה כמפקד שלמה צבעוני. אז התארגנה גם קבוצת עזרה ראשונה בהדרכת הרופא ד"ר קוסטא, ויעל ברינד הייתה אחראית לה.<br>סמוך למאורעות 1936, כשהאווירה כבר הייתה מחושמלת, דאג מרכז "ההגנה" לחזק את הישובים בנשק. מפולניה הובאו אז במקלעים רק"מ. דאגנו שהכפר יקבל שני רק"מים עם כמות ניכרת של תחמושת, ובתל מונד התארגנה קבוצה ניידת להגשת עזרה במקרה של התקפה על אחת הנקודות. בידי הקבוצה הייתה מכונה כבדה מתוצרת אוסטרית ("שווארצלוזה" - מקלע כבד).<br>כשפרצו המאורעות הועמדנו בכוננות מתמדת. עבדנו ביום, ובלילות יצאנו לשמירה בעמדות. הסוכנות היהודית תבעה מהממשלה הבריטית לחלק לישובים נשק ברישיון ולסייע בהקמת כוח הגנתי. כך הוקם הכוח העברי החוקי הגאפירים.<br>הממשלה מנדטורית הקציבה 6 לא"י לשני נוטרים לחודש ונשק ומדים. כסף זה שימש מנוף לתגבור השמירה ותוספת נכבדה לתקציב הביטחון.<br>לפי דרישת הסוכנות אורגן גם כוח נייד של פרשים בתל מונד, ומפקדו היה אלכסנרוביץ ז"ל. המפקדה הייתה בבית הדו קומתי במחנה תל מונד. כאן התרכז גם הכוח הזה שהיה מאומן להגיש עזרה לישובי הגוש בשעת צורך. בארץ אורגנו אז מחנות אימונים למשמרות ניידים אלה, וכל יישוב צריך היה לשלוח שני אנשים לקורס. את האימון הצבאי קיבלו במשך חודש ימים במחנות בריטיים. הארץ התחלקה למחוזות, והמחוז שלנו "עמק-חפר", קיבל סימן היכר: משולש אדום. הרובה הקנדי הוחלף ברובה אנגלי בעל כושר אש יותר גדול.<br>בכפר היו "סליקים" אחדים לנשק הבלתי חוקי. ( רימוני יד, כמות גדולה של כדורים למקלעים ולרובים - כמאה כדורים לרובה). מאיר בן נפתלי מכפר הס שעבד בחברת "מטעי א"י", הכין את ה"סליקים" ואת הצינורות בקוטר של אינץ'. האחראים ל"סליקים" היו שלמה צבעוני ואברהם גוטקובסקי. המפקד האזורי הראשון (מא"ז) היה יוסף קינמון שסידר את ה"סליקים" הראשונים.<br>החזקת "סליק" במעבה האדמה קשורה הייתה בהרבה קשיים. לעתים מזומנות צריך היה להוציא את הנשק, לבדקו ולשמנו. לעבודה זו ניו מגייסים אנשים ונשים. הפעולה נעשתה בלילה, וחייבים היו לסיימה לפני עלות השחר.<br>הגנת המושב הייתה מחולקת לעמדות וקטעים. בשעת כוננות היו מחלקים את הנשק הלא חוקי למפקדי הקטעים, והם היו מחביאים אותו בסליקי הקטע, ומשם, בשעת הצורך, הועבר ישירות לפקדי העמדות, בקטע הדרומי היו 5-4 עמדות. מפקד הקטע הזה היה שירי, מפקד הקטע המזרחי ( 4 עמדות) היה צבי בוטניק, הצד המערבי היה קשור לתל מונד, והיה משמר נייד, ולצד עין ורד היו שתי עמדות ומשמר המקשר בינהן.<br>אחרי החלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947, נתחדשו המאורעות. הנשק הבלתי לגאלי הוצא ונמסר לטיפולו של הנוער הבוגר. בכפר הס הייתה נוסף למגני הקטעים גם קבוצת פל"ם, ובידיה היה הנשק הכבד - הרק"מ והמדוחות. מרכזם של אנשים פל"ם היה בצריך המזכירות שליד גן הילדים. ערב אחד עבר פטרול של המשטרה הבריטית וראה אנשים מתאמנים בנשק לא חוקי. החברה הסתלקו ורק אחד מהם, משלה סלע הידוע בכינויו "משה וחצי" נתפס. משה, בחור גבוהה וחסון, נאבק עם השוטר, ובראות האחרון כי לא יוכל לו - הסתלק. למחרת באו שוטרים בריטים לאלכסנרוביץ ודרשו שיסגירו את האיש שגילה התנגדות לשוטר ואף איים עליו בנשק. אלכסנדרוביץ נאלץ היה לגלות מיהו הבחור. השוטרים פנו לביתו של סלע ( שטיינברג), אבל לא מצאו את משה בבית, כי אלכסנדרוביץ הצליח להזהירו בדרך כלשהי והבחור מצא מסתור בין הפרדסים, העניין טושטש על כוס בירה והשוטרים ביטלו את תלונתם.<br>ארגון ההגנה הארצי או הנפתי היה לעתים קרובות משתמש באזורנו לאימונים אינטנסיביים לאנשים ממקומות אחרים, וכך נערכו אצלנו קורסים למפקדי כיתות ופלוגות שדה. מחסני האריזה שימשו גם כמרכזי הגנה ומחסני נשק. פותחה גם תעשיית נשק באזורנו. על יד בר מס. 1 היה בתוך האדמה ממש בית חרושת לנשק. אברהם גלר עבד בתעשייה צבאית זו וסייע ליצור פצצות, סטנים וכלים אחרים. החלקים היו מפוזרים במקומות שונים מחשש ל"עין הרע".<br>בתקופת מלחמת העולם השנייה נרגעו הרוחות בישוב, אם כי הכנופיות לא הפסיקו לגמרי את פעולתן. במשך הזמן הוטלו על הנוטרים תפקידים נוספים: שיהוי אווירוני האויב ותפקידים דומים. עם התקרבות החזית למצרים קיבלו הנוטרים נשק יותר משכולל ועברו קורס למרגמות של 2 אינץ' וקורס למכונות ירייה כבדות.<br>אחרי מלחמת העולם השנייה, כשהיישוב נכנס למאבק קשה עם הממשלה הבריטית, ערכו האנגלים חיפושים רבים לגילוי נשק בלתי חוקי בישובים. הם היו מצוידים במכשירים מיוחדים לגילוי נשק חבוי באדמה, וכמויות ניכרות של נשק נתגלו והוחרמו אז. ניתנה אפוא הוראה ממרכז "ההגנה" להחביא את הנשק הבלתי חוקי בעומק שני מטרים, כי בעומק כזה לא היו המכשירים מסוגלים לגלותו. צריך היה אפוא להוציא את הנשק מה"סליקים" הקודמים ולחפור "סליקים" חדשים. זו הייתה עבודה מפרכת, והאנשים והנשים שגויסו לעבודה זו עבדו בלילות בפרדים ובמסירות של תשוער. נשק זה הוצא ממחבואו במלחמת הקוממיות והיה לעזר רב לבחורינו במלחמתם עם המוני הערבים הפורצים.<br><br>יעקב סורוקר הדפסה | תגובה

חזרה