|
זרקור על משמרת - אורנה רוז'יצקי הדס.<br>על ימיו הראשונים של המושב, שוחחתי עם בני דור המייסדים: חיים שני, עליזה פרידמן ויהודה עובדיה.<br>גרעין משמרת הוקם בחודש אוגוסט בשנת 1946 ע"י תנועת המושבים והורכב מיוצאי הצבא הבריטי, שעבדו כמפעילי נמל בצפון אפריקה, ומספר חברים נוספים שחיו, בכפר ויתקין. השם "משמרת" ניתן לו על שם משמרות פועלים יהודים שהבטיחו העסקתם ע"י פרדסנים בשרון.<br>המושב הוקם בתוך פרדס רייסקין, (שניטע ע"י יהודי בלגי בשם זה), שנרכש ע"י הסוכנות היהודית. יכין חק"ל עיבד את הפרדס בן 348 הדונמים ואנשי משמרת עבדו בו כפועלים.<br>בתוך הפרדס, בחצר של ארבעה דונמים עמדו באר ובית-אריזה, שסביבם הוקמו צריפים ואוהלים, בהם התיישבו אנשי הארגון - כ-20 במספר - רובם רווקים. הרווקים בחבורה גרו באוהלים. המשפחות שבקבוצה גרו בצריף גדול, שחולק לשמונה חדרי משפחה, באמצעות קירות מפרידים, שבהם היו חורים, אותם הקפידו לסתום. לילה אחד שמעה משפחת פרידמן הצעירה רשרוש על הקיר הגובל עם משפחת אפודי. עליזה ראתה אצבע קטנה שדוחפת את הסתימה בחור ובעקבותיה עין נוצצת וקריאת שמחה - "זיה". היה זה התינוק של משפחת אפודי, שזיהה אותה בשמחה. ממש "תנאים אינטימיים".<br>בשכנות לפרדס שכן הכפר הערבי מיסקי.<br>המתיישבים קיבלו מהאנגלים רובים איטלקיים להגנתם. בכסף שהרוויחו בעבודתם כפועלים קנו ממוסדות ההגנה מקלע "ברן" וארבעה "סטנים" ב-1000 לירות ישראליות של אז. את הנשק הטמינו ב"סליק" והוציאו אותו ביום הכרזת המדינה. ערב מלחמת השחרור, חלה הרעה במצב הביטחוני, ואנשי המושב עברו לגור בחלק הדרום מזרחי של חרות, אליו העבירו את האוהלים והצריפים. חלק מן הנשים והילדים עבר לגור בבתי משפחות במושב, חלק מהתושבים המשיך לעבד את הפרדס והאחרים גויסו לצה"ל.<br>בשנת 1949 החלו בבניית 30 הבתים הראשונים במושב ובשנת 1951 נכנסו אליהם ראשוני המתיישבים. כל יחידת משק כללה 30 דונמים, כש-25-30 מהם צמודים לבית וייתר הדונמים בפרדס המשותף, שחולק מאוחר יותר למשקים.<br>כל משק קיבל לרשותו שלושה קווי צינורות להשקיה, פרה, חמור קפריסאי או בעלות על מחצית סוס. באמצע שנות החמישים נקלטה במקום קבוצה נוספת בת 35 איש של חיילים משוחררים ועולים חדשים. שנה אחר כך הצטרפה למושב קבוצת עולים מרומניה ואחריה קבוצת עולים מצפון אפריקה. שנות החמישים היו קשות מבחינה ביטחונית. פדאיונים חדרו למושבים וגנבו מכל הבא ליד. המצב יצר "יד קלה" על ההדק.<br>כדי להגן על הפרות, ריכזו אותן החקלאים לעת ערב במכלאה, שעל שמירתה הופקד וולר הזקן. לילה אחד ירה השומר בפרה ש"לא ידעה את הסיסמה".<br>המתח בלילות היה רב ומלבד וולר הזקן שמרו גברי המושב כל לילה. לילה אחד נשמעו קולות חשודים מחצרה של משפחת פרידמן. ז'אק ועליזה העירו את הילדים ואמרו להם להסתתר. הם הציצו מבעד לחלון וראו דמות לבנה חומקת מעץ לעץ. כשעמדו לירות ברוצח, גילו שהיתה זו העז הלבנה של קופר השכן. אחד השומרים, פרטיזן לשעבר, גילה לילה אחד דמות חשודה מתגנבת לצידו. הוא ירה לכיוון הדמות. חיים שני, שהיה האחראי לביטחון המושב, נזעק לשמע היריות וחשף את החשוד - היה זה צילו של השומר. זוג אחד, שהלך בלילה לטפל בגינת ביתו, שהיה בתהליכי בניה, נורה בטעות ע"י השומרים. האישה נפצעה קשה בראשה ואושפזה בבלינסון לתקופה ממושכת.<br>בשנים הראשונות היתה למושב משאית אחת, בה נהג חיים שני. בשנים אלה נולדו ילדים רבים במושב וחיים היה מסיע את הנשים לבית היולדות בחדרה. את אילנה רוטמן ותמר מימון הסיע 3 פעמים לבית היולדות והן חזרו כשבנים בחיקן. בפעם הרביעית ביקשו לנסוע עם מישהו אחר, "כי עם חיים יולדים רק בנים" אכן בפעם הזו ילדו שתיהן בנות. במשאית זו היו נוסעים גם פעם בשבוע לסרט בפתח תקוה ("חלף עם הרוח", "למי צלצלו הפעמונים" "הגשר על נהר קוואי" ועוד). כשחזרו לילה אחד מהסרט, רעדו החבר'ה מקור. חיים הנהג "פיברק" קלקול באוטו ובקש מכולם לרדת לדחוף. כשהתחממו, התניע את המשאית וכולם המשיכו לנסוע.<br>הותיקים זוכרים בנוסטלגיה את האווירה החברית ששררה בשנים הראשונות: עזרה בניקיון הבית ליולדת שחזרה הביתה, הכנת תבשילים, הכנת בגדים לרך הנולד וטיפול בילדי המשפחה, מסיבות משותפות, כמו ברית, בר-מצווה וחתונה - להן תרמה כל משפחה כיבוד - מסיבות משותפות בחגים, ערבי שירה בציבור ועוד.<br>היום חיים במשמרת כ-75 קשישים. הם נהנים מפעילות ענפה שמאורגנת בחלקה על ידם ובחלקה ע"י המועצה האזורית. הם מרגישים בנתק בין הקשישים לצעירים, בייחוד בהתיישב בעובדה שהיתה תחלופה גדולה של משפחות במושב. בני דור ההמשך - יוסי קפלן, אילן גרינפטר ומשה פריד העלו זיכרונות מילדותם במשמרת: בשנים הראשונות לא היה חשמל במושב והחיים היו מתנהלים לאור עששיות. לאט לאט חוברו כל הבתים לזרם החשמל. משפחת פריד רכשה לעצמה רדיו ענק, עוד לפני ההתחברות. בני המשפחה היו נושאים את המכשיר הענק לבית משפחת אנטיפוב ושם היו כל בני המושב נאספים להאזין ל"פלא האלקטרוני". הילדים היו עוזרים להורים בעבודות החקלאות אחרי הלימודים בבית-הספר. העבודה השנואה ביותר היתה זו של השקיית הפרדס בגומות - עבודה שארכה שעות רבות. התלמידים היו מוסעים לביה"ס בתל מונד.<br>ב-12:00 בצהריים היו הסעות בחזרה למושבים. תלמידים בכיתות הגבוהות יותר, שלמדו עד שעה 13:00 או 14:00, נאלצו לחזור ברגל. מדי פעם היו "תופסים טרמפ" עם אבא של ילדה מחרות, שבא לאסוף אותה בעגלה רתומה לפרד.<br>היכן שעומדת היום המזכירות, היה פעם מגרש חול גדול, עליו היו משחקים בכדורגל. בחגי תשרי, אחרי התפילות בבית-הכנסת, היו הילדים נוהגים ללכת לפרדס ולערוך ביניהם "מלחמות", כשפרי ההדר משמש להם נשק.<br>הם אהבו ל"התפלח" לברכת ההשקיה של המושב ולהתרחץ בה. האחראי לענף הפרדס היה רודף אחריהם ומכה אותם.<br>בשבתות היו כולם נוסעים לחוף כפר-נטר במשאית של דוד רוזנברג. האמהות היו מביאות איתן סלים מלאים באוכל ופיקניק מושבי היה נערך על שפת הים. בגיל בוגר יותר היו מתרכזים במועדון במושבי ורוקדים ריקודים "סלוניים" לצלילי הפטיפון של מנחם מימון. גם למועדון בבית יחיאל היו מגיעים על טרקטורים וכשבגרו נהגו לנסוע בסוסיתא של אריק רוטמן לדיסקוטק "בר אוריין" בנתניה.<br><br>מתוך: אורנה רוז'יצקי הדס, זרקור על משמרת, שבשבת לב השרון גיליון 15.
הדפסה | תגובה