שטיחי פורת ואשת חייל, מרץ 1952

"אם עיניך מתמקדות באישה ובנול, תוכל לדמיין את עצמך בשוק אקזוטי ואותנטי. היא יושבת על הרצפה, שלובת רגליים ויחפה, בחיקה תינוק ויש בה יופי וחן מזרחי הנובע מהתכשיטים הכבדים והעבייה. אבל אז אנא נתקל באנרכוניזמים: (בכתבה מתואר הפחון המלא אנשים, המיטות הצרות הממוקמות בדחיסות, תבשילים, חפצים אישיים, תרנגולות ותינוק פעוט).<br>אתה נמצא בהרי אפריים מביט אל גבול ירדן ואל העיר הערבית טול כארם. המקום הוא מושב עובדים חדש (כפר עובדים קופארטיווי), מאוכלס על ידי 90 משפחות מקהילת יושבי המערות המפורסמת מטריפולי.<br>במשך מאות שנים הייתה זו קהילה מבודדת בצפון אפריקה. לא ברור אם התבודדו מרצונם כדי להימלט מרדיפות או כי החוקים הורו להם לחיות בבידוד. בכל מקרה, עד עלייתם ארצה, לפני שלוש שנים, כ-5 אחוזים מהם חיו במערות במשך כל השנה כולה והשאר התייחסו למערה כאתר קיט לחודשים החמים. חלק מהם שהיו סוחרים, אומנים ופקידים ששגשגו בעבודתם והיו בעלי בתים נאים, בנוסף למערות.<br>כל 90 המשפחות קשורות זו לזו מאות בשנים נשואים פנימיים. שפת אמם היא ערבית אך מי שחי לצד או בתוך הערים מדבר גם איטלקית. כעת הם מצויים בתהליך הקשה של הפיכתם לחקלאים. כדי לסייע להם סיפקה הסוכנות מדריך חקלאי במשרה מלאה, אך עדיין המצב אינו קל.<br>על אף שכל משפחה קיבלה 25 דונם של אדמה טובה ושיכון, החקלאות עדיין בעייתית בגלל מחסור במים. ישנם מים בקרבת מקום, אך אין צינורות להעבירם. גם כשיגיעו המים - כל משפחה תצטרך לשלם בנפרד כדי שיגיעו מים למטבח ביתה. השיכונים זהים כולם ואין בהם דבר מלבד ארבעה קירות עירומים ורצפת בטון. קירות שני החדרים הפנימיים אינם נוגעים בתקרה.<br>בגיל 31 גברת רחמים היא אם לשישה ילדים. בביתה הישן בן שמונת החדרים, חדר אחד היה גדול יותר מכל ביתה החדש. "אך לא יכולנו להישאר, הם טבחו ביהודים."<br>במושב פורת כל גבר הוא שומר ומגן לא רק על ביתו שלו אלא על גבולות ישראל באזור זה שאין בו צבא.<br> הריהוט היחיד בשיכונים הוא מיטות סוכנות מתקפלות, המכוסות בשמיכות דקות קרועות. ליד השיכונים נמצאים פחונים, שכעת משמשות בעיקר כמחסנים. הפחונים מייצגים את השלב השני בהגירה. האוהלים משמשים כתזכורת לשלב הראשון של הדיור.<br>עד שהאדמה תוכל להיות מעובדת, אריגת הנשים היא מקור ההכנסה העיקרי של מושב פורת. אמנות אריגת השטיחים נעשתה על ידי יושבי המערות מזמנים קדומים. כל שלב בתהליך הארוך-שטיפת הצמר, צביעה, גלגול על הסליל וטוויה - נעשה ידנית. גם הנולים נעשים על ידי נגר בן השבט לפי דגם קדום. השתי אחוז במסמרים מלמעלה והערב נמשך פנימה ידנית, ונלחץ למטה על ידי כלי דמוי מזלג. על השטיחים הגדולים יותר עובדות שתי נשים יחד, סימולטנית, לפי הדגמים המסורתיים.<br>השטיחים עשויים בדגם של פסים מתחלפים בצבעים ניגודיים (קונטרסטיים) ועם דגם גיאומטרי בהתחלה ובסוף. ילדות קטנות בנות שמונה ועשר מודרכות בהדרגה אל העבודה, כשסבותיהן הזקנות עדיין ממשיכות במלאכת האריגה. על הצמר שנשטף עובדים באצבעות יד שמאל ומסובבים אותו על סליל גדול המוחזק ביד ימין. גלגל טוויה לא מוכר להם ולכן נשלחה מדריכה להסביר להם את אופן השימוש בו.<br>הטריפוליטאים אורגי השטיחים התגלו לפני מספר שנים על ידי עובדת סוציאלית מטעם הסוכנות. היא הגיעה לויצו כדי לברר על אפשרויות מכירה של השטיחים, ואירגנה ייצור שטיחים, דאגה לחומרים המקוריים והוסיפה התאמות מודרניות כדי שהשטיחים יתאמו את טעמו של הצרכן. האך הדוגמאות המסורתיות נותרו כשהיו, השינויים נעשו בגודל השטיחים ובהתאמת הצבעים. חנות ויצו הייתה בין הראשונים שרכשו שטיחים אותנטיים אלה.<br>השטיחים הפכו לפופולאריים במהרה והיה ברור כי ניתן לייצר אותם ולהפיק רווחים. בנקודה זו חברה קטנה הוקמה לקדם מכירות מקומיות ובחוץ לארץ, ולהבטיח שימוש בחומרים הגולמיים המקוריים. מחזיקי המניות של החברה הם צעירים ומלאי התלהבות ויש להם אמונה בעתידן של אומנויות ישראליות. וזאת אם יקבלו סיוע בשלב מכריע זה.<br>רות דיין, לשעבר עובדת סוציאלית של הסוכנות, נמצאת כיום באנגליה לחקור את אפשרויות הייצוא של אמנויות ישראליות, (מלאכת מחשבת) ומשתתפת בקורסים מקצועיים. השותף השני הוא קנדי צעיר (ארני סימון) שהגיע ארצה לפני שלוש וחצי שנים, ולאחר שבילה 6 חודשים בקיבוץ, הפך לסטודנט לכלכלה באוניברסיטה העברית בירושלים.<br>מר רחמים, גבוה ומכובד ומדבר עברית מצוינת. הוא המזכיר הכללי של אריגת השטיחים במושב פורת. זה הוא השותף השלישי. הוא המתווך של הכפר - מקבל את החומר הגולמי, מפיץ אותו במושב ואחר כך מעביר הלאה את התוצרים. אך בחודשים האחרונים הדברים הפכו למסובכים וקשים במידה ניכרת. צמר תוצרת בית אינו מספיק לצרכי הייצור. <br>כותנה (שנדרשת כדי לקשט את הדוגמאות בשטיחי הצמר) נעלמה כליל מהשוק. כותנה ניתן למצוא רק בשוק השחור, שם מחירה גבוה בהרבה. כתוצאה מכך עלויות הייצור מתייקרות וכך גם מחיר השטיחים. נוסף לכך מס ממשלתי גבוה - ומשום כך כמעט בלתי אפשרי למכור את השטיחים. שלושת שותפי "אשת חייל" סבורים שיצוא הוא הפתרון היחידי. אם חלק ניכר מהתוצר יישלח לחו"ל מושב פורת יוכל להיחשב יצואן והממשלה תקצה לו צמר.<br>יהיה הפתרון אשר יהיה - לא תהיה זו טרגדיה רק לתשעים המשפחות שמקור פרנסתן יופסק - יהיה זה אבדן של אחת ממלאכות היד הקדומות של ישראל, אבדן שלא ניתן לתקנו. הדפסה | תגובה

חזרה