|
הענף המשקי הראשון של כפר הס עוד בטרם הוקם הייתה המשתלה. מתוך ראיית הנולד ומתוך ידיעה כי במושב יתבסס בעיקר על ענף-ההדרים הקים הארגון בשנת 1930 משתלת-הדרים על אדמת "החברה למטעי א"י", סמוך לצריפי שכונת הותיקים, בהנהלת יוסף קנמון. במשתלה זו עבדו גם שרה גרינברג (גורן), שחטמן וחברים אחרים. בהרכבת השתילים עסק גם ברגר. ברם הואיל ונטיעת הפרדסים בשביל "התיישבות האלף" נתאחרה נאלצו למכור את המשתלה וע"י כך נמנע מהארגון הפסד כספי ניכר. החוזרים של ארגון "יזרעאל" מהשנים 1936-1932 מתובלים בהרבה ידיעות על התקדמות המנבטה והמשתלה. גם אם לא היה לה למשתלה זו ערך חומרי חשוב - הרי היה לה ערך חינוכי. מתיישבים לעתיד לבוא, שעוד לא הייתה להם כברת קרקע מינימאלית - כבר ראו עצמם שותפים למפעל משקי והיו דרוכים לכל אינפורמציה על התפתחותו.<br>בחוזר מחודש מארס 1930, הודיעה מזכירות הארגון: "התחלנו בהכנות להעברת המנבטה למשתלה שלנו (המנבטה בדרך-כלל הצליחה). חרשנו בשביל זה 6 דונם על אדמתנו ומכינים ערוגות. בימים הקרובים נתחיל בסידור האינסטלציה בשביל המשתלה. הפעולה דורשת 80 לא"י". בהקשר זה דורשת המזכירות מכל חברי הארגון לסלק את חובותיה לקופת הארגון ומסיימת בסיסמה מובלטת: "השעה היא רצינית!"<br>כחצי שנה לאחר מכן (30.10.1930) מפרסמת כבר ועדת המשתלה של ארגון "יזרעאל" (י. קנמון, ד. שכטמן וד. שפינר) את מסקנותיה, לפיהן דרושים לארגון 40.000 שתילים אם יטעו באביב 1931 יהיה מספר השתילים במשתלה של הארגון 20.000 ויישארו ברזרבה עוד 12,000 שתילים וישתדלו לרכוש עוד 10.000. ואם לא יטעו באביב 1931 - יסדרו משתלה מורכבת של 22.000 שתיל ממשתלת הארגון, ואת היתר ישאירו בערוגות לעוד שנה. ההוצאות לצורך זה בשנה הראשונה - 800 לא"י, ובשנה השנייה - 750 לא"י.<br>בחוזר אחר של הארגון מפורטות כבר ההשקעות במשתלה עד 1.12.1930. ובסה"כ - 394.461 לא"י. בהשקעות אלו כלולות הוצאות לזרעים, לנבטים, עצים למנבטות, בריכות-פח ויסוד לבריכות, אינסטלציה, חרישה, גדר, כלים, מים ועבודה. בחוזר זה נאמר גם, כי המשתלה היא בת 41.000 שתילי לימון, 5000 - חושחש, 2000 - ברוש. בחוזר מיום 4.9.32 מודיעה כבר מזכירות הארגון, כי "הוכנו כל המפות ונחרש השטח של 70 דונם אשר חסרו למטע. באלה הימים עומדים להתקבל הערודים לגדר סביב המטע והנקודה. הגדר תקיף את המטע של ה-26 והנקודה כולה (של כל 70 החברים). הנטיעה תיעשה באביב. שתילים לשם כך כבר ניקנו ע"י החברה".<br>בשנת 1932 ניטעו שבעה הדונמים הראשונים לכל חבר מקבוצת "התיישבות האלף", כאשר רחמים לוי פיקח על הנטיעה. שבע שנים חלפו עד שהפרדס התחיל להניב פרי, ובינתיים פרצה מלחמת העולם השנייה ופסק משלוח הפרי לחו"ל.<br>צריך היה לשמור על הפרדס עד גמר המלחמה. את הפרי היו תולשים ומוכרים לערבים במחיר 5 אג' עבור שק כפול, שהיה תלוי על גבו של הגמל משני עבריו. השקים היו ענקיים בגודלם, וערבים ניצלו את המצב וממש שדדו את החבר.<br>הטיפול בפרדס - היו עודרים בטורייה מסביב לעצים וחורשים את השטח בסוסים רתומים למחרשה דו-סכינית. את הקטיף היינו עושים בתיבות גדולות, שנקראו "בוקסות", ובהן היו מובילים את הפרי לבתי-אריזה קטנים - רכושם של חברים אחדים בשכנות לפרדסיהם.<br>פועלי האריזה היו נודדים מפרדס לפרדס לבתי האריזה הארעיים ומשם היו מובילים את הפרי בתיבות ארוזות לתחנות הרכבת - ומשם לנמל חיפה, התחנה האחרונה לפני יציאת הפרי לחו"ל. הפרי נשלח לנמלי הארץ ליצוא ע"י ארגון מגדלי הדר, שבמשך הזמן הפך ל"תנובה אקספורט".<br>היו חברים שהתמחו במקצוע האריזה והתמידו בו שנים רבות, וכך נודע לתהילה דוקסין כאורז מצטיין שרה ברגר כממיינת מעולה. במשך הזמן בוטלו בתי האריזה בתוך הפרדסים והוקם בית-אריזה מרכזי בכפר-הס. שם כבר הכניסו שכלולים באריזה ובמיון.<br>לבסוף הוקמו בתי-אריזה מודרניים ע"י "תנובה אקספורט". תחילה - בית אריזה ראשון בדרך למושב עזריאל, וכעבור זמן הוקם בית-אריזה שני בדרך מכפר הס לחרות - משמרת. הוקמו גם בתי-אריזה ע"י יכין - חק"ל. חלק מהחברים שלח את פרי-הדריו ל"פרדס-סינדיקט", וזאת פירצה רצינית בנוהג שהיה קיים משכבר הימים לשלוח את הפרי רק ע"י "תנובה אקספורט".<br>בינתיים חלק מהפרדסים הוותיקים הפסיקו לתת יבולים טובים ולהיות רנטביליים, ולכן נעקרו בחלקם ובמקומם הוקמו סככות להודיים וחממות לגידול פרחים, הנשלחים ע"י "אגרסקו" לחו"ל.<br>תיאור נאמן על מצבו של ענף הפרדסנים בכפר בשנות מלחמת העולם השנייה מסר חיים סגל: "בשנת 1939-40 זכינו ליבול הראשון בפרדס, אבל זה היה בתקופה שעל הפרדסנות עבר משבר מלחמת העולם השנייה. העולם היה סגור, ובאין יצוא לפרי - נאלצנו לקטוף אותו ולקברו. הקימונו בית-חרושת לסחיטת מיץ מקליפת-תפוזים לשם ייצור שמן אתרי לשימוש באווירונים. וזה היה סדר המפעל: מביאים תפוזים הביתה, חותכים אותם לחצאים, מוציאים את בשר התפוז בכפית מים, ולמחרת סוחטים את המיץ במסחטה פרימיטיווית צמוד לכסא קטן. עינינו יצאו מחוריהן עד שזכינו למלא בקבוק שמן אתרי, שמחירו היה 5 לא"י. המצב הכלכלי היה קשה. עבודות-חוץ נתמעטו והלכו, את הפרדס צריך להשקות ומים - אין. שתי בארות התמוטטו. התקינו חיבור לקו תל-מונד עד שנקדחה באר חדשה. אז שתינו באמת מים במשורה.<br>עם סיום המלחמה נפתחו שוב השווקים לפרי-הדר שלנו, שיצאו לו מוניטין טובים בעולם. צר היה כבר המקום בבתי-האריזה הקטנים והמאולתרים בתוך הפרדסים, והוחלט איפה לבנות בית-אריזה מרכזי. סמוך לצרכנייה הוקם צריף-עץ ענקי עם כיסוי מפח, וצריף זה שימש גם להצגת סרטי קולנוע.<br>מתוך: בן ציוני יעקב,1977, ספר כפר הס, הוצאת דפוס מוזס.
הדפסה | תגובה