מאורעות 1936 לא פסחו על גוש תל מונד, סמוך למאורעות הבינו ביישוב שיש צורך לחזק ולעצם את ההגנה, וכך דאג מרכז ההגנה לצייד את היישוב בנשק. אז הובאו מקלעים מפולין ודאגו שכל יישוב יקבל שני מקלעים עם תחמושת מספקת. בתל מונד התארגנה קבוצה ניידת להגשת עזרה במקרה של התקפה על אחד היישובים בידיהם הייתה מכונת ירייה כבדה מתוצרת אוסטרית. כשפרצו המאורעות עמד כל היישוב על רגליו בכוננות מתמדת, אנשים עבדו ביום ובלילות יצאו לשמירה בעמדות.<br>הסוכנות היהודית תבעה מהממשלה הבריטית לחלק ליישובים נשק הגנתי ברישיון ובשכר מטעם הממשלה הבריטית. וכך הוקם כוח עברי - הנוטרות. הבריטים העסיקו בנוטרות גם ערבים. האחרונים, בהתחלה אף שמרו על מוסדות ושטחים יהודיים.<br>בגוש תל מונד בתחילה הועסקו גם כן ערבים, אך לאחר מפגש לילי בין נוטר ערבי לכמה אנשים מן היישוב שהודיעו על מפגש זה למנקד היישוב - ספקטור, לא הופיעו עוד נוטרים ערבים בסביבת הגוש. (על פי עדותו של אריה מאלכסנדרוני מתאריך 6.1.1959 הסיבה שלא הופיעו עוד נוטרים ערבים הייתה שיהודים הרגו אחד מהם.)<br>הממשלה הבריטית הקציבה 6 לירות לשני נוטרים עם נשק ומדים, (3 לירות לאחד) כסף זה שימש כמנוף לתגבור השמירה ותוספת נכבדה לתקציב הביטחון, וכך היה בכל יישוב ויישוב. במשך הזמן קמו תחנות נוטרים ביישובים להגנתם וזאת בשכר מלא.<br>לפי דרישת הסוכנות אורגן גם כוח נייד של פרשים בתל מונד ומפקד הכוח היה אלכסנדרויץ, כוח זה התאמן חודש ימים בנשק קל - אימוני שדה ואש, במסגרת של כיתה. לאחר ההשתלמות התחילו תחנות הנוטרים ביישובים לפעול. סוג הנשק הוחלף לרובה אנגלי, בעל כושר אש טוב יותר ובשלב מאוחר יותר הוחלף נשק זה ברובה איטלקי טוב עוד יותר. זה באחרון שימש כנשקו האישי של הנוטר. אזרחי היישוב הושבעו ויכלו לשאת נשק, להתאמן בו ולשמור על היישוב באופן רשמי וחוקי.<br>מבחינת רכש - ההגנה רכשה אז כמויות נשק גדולות: רובים גרמניים, מאוזרים ספרדיים ועוד. עבור כפר הס, היישוב המזרחי והקרוב ביותר לערבים, נרכשו שני מקלעים וההגנה פיתחה מתוצרת מקומית מדוחות לזריקת פצצות מרובים.<br>בגוש גויסו מספר אנשים אשר היוו פלוגת חירום להגשת עזרה לנקודה נתקפת, וזאת עשו בעזרת נשק כבד (כוח חיפוי כבד).<br>בכפרים היו סליקים (מחבוא לנשק בלתי חוקי) בעיקר רימוני יד וכמויות גדולות של תחמושת. הסליקים חולקו לשניים: אלה שזמינים ונפתחים מידי יום לטובת אימונים ושמירות והסוג השני סליקים לשעת מלחמה, אשר הוחבאו עמוק באדמה ובשיטת אריזה לטווח ארוך. הסליקים הוכנו על ידי אדם אחד, והורכבו מצינור בקוטר 10 אינץ. האחריות לסליקים הייתה בידי אנשי היישוב. לא נוצר מצב שאדם אחד ידע על מיקומם של כל הסליקים וזאת מטעמי ביטחון, במידה וייתפס אותו אדם שלא יחשוף את מיקומם.<br>בהתחלה האחראי היה יוסף קינמון שהיה המפקד הראשון, לאחר מכן היו עוד מספר אנשים שעסקו בסליקים אשר עברו הכשרה לכך, מטעם ההגנה, בקורס שהועבר בג'וערה (בהרי רמות מנשה). אחזקת הסליקים הייתה קשה ובעייתית, היו צריכים מידי פעם להוציא את הנשק לבדקו ולשמנו. לצורך זאת היו מרכזים גברים ונשים כיוון שהפעולה נעשתה בלילה והייתה רבה וקשה.<br>ההגנה במושב הייתה מחולקת לעמדות וקטעים. (קטע = יותר משתי עמדות) במקרה של כוננות היו מחלקים את הנשק הבלתי חוקי למפקדי הקטעים והם היו מחביאים אותו בסליקים שהיו בתוך הקטע, ומשם בשעת הצורך הועבר ישירות למפקדי העמדות.<br>מתוך: ארכיון לתיעוד גוש תל מונד: אורון טל, 2001, סמנריון ההגנה והביטחון ביישובי גוש תל מונד - 1929 - 1948, אוניברסיטת חיפה.<br>הקורבן הראשון של המאורעות היה ישראל גולדנברג, שהיה מראשוני המתיישבים בתל מונד. גולדנברג נפל על משמרתו ליד אחד הפרדסים הצעירים.<br>ב- 5.7.1938 יצאו ארבעה חברים: אבא שרייאר, מרדכי ליכט, אריה כהן ושרגא אורבוך חברי עין ורד לעבודתם בפרדסי "יכין". הדרך עברה דרך אדמה ערבית. באמצע הדרך הומטר עליהם מטר כדורים ממארב אחד הפרדסים.<br>מתוך: ארכיון לתיעוד גוש תל מונד, כתבי אליעזר אסתרין, עמ' 170).
הדפסה | תגובה