שושנה אלברטון נולדה ב-1900 בעיירה ברשד, בחבל פודוליה שבאוקראינה, עיירה שכל תושביה יהודים. בביתה היו עשרה ילדים, והיא היתה הבת החמישית.
אביה, נצר לשושלת רבנים, היה רב ודיין בעיירה, מכובד במקצועו ונאמן באמונתו. גם הסבים משני הצדדים היו רבנים ופוסקים. שני דברים איפיינו את הבית: העוני והמחסור מצד אחד והאמונה העיקשת מצד שני. האיזור כולו היה תחת השפעת החסידות.
אביה התנגד שבנותיו תלמדנה והן עשו זאת בהסתר, בעזרת חברים. מגיל שלוש סרגה שושנה גרביים כדי לסייע בפרנסת המשפחה, וכאשר נפטרה האם היתה שושנה בת ה-16 לעקרת הבית ובמשך שמונה שנים גידלה את אחיה וניהלה את משק הבית. בתקופת מלחמת העולם הראשונה התעוררו הרבה שאלות וספקות בעולם היהודי, ובעיקר אצל הצעירים. הבנים שוב לא הלכו בדרך אביהם. שושנה ואחיותיה למדו מחברים קרוא וכתוב באידיש, למרות שאביהן ראה בזאת עבודה זרה. הבנים קראו ספרים אסורים והלכו בגילוי ראש. חלק מהמשפחה פנה לציונות והגיע ארצה וחלק פנה לקומוניזם. אחד האחים שהיה סופר ועיתונאי יהודי-רוסי וכתב באידיש, הוצא להורג בזמן חיסול הסופרים היהודיים על ידי סטאלין.
כאשר אחיה הקטנים גדלו, עלתה שושנה ארצה ב-1925 אל אחיותיה שחיו בקיבוץ בעמק יזרעאל. היא עבדה בכביש ג'דה רמת ישי, ומשם עברה למשק הפועלות ברמת גן. במשך ארבע השנים שהיתה שם התמחתה שושנה בעבודת הלול וגידול אפרוחים וזו היתה אהבתה הדולה. בתקופה זו פגשה את ישראל ונישאה לו וב-1933 הצטרפה אליו לצריף בחולות חרות. היא עבדה בפרדסים בגיזום ובקטיף, וכאשר התחילו לפתח את המשק חזרה אל אהבתה הגדולה: הלול והאינקובטור.
חיי החברה היו אינטסיביים: יחד עם הפועלים שגרו בעיר, היו עובדים, מטיילים, רוקדים ושרים. שושנה היטיבה ואהבה לשיר, ולקחה חלק במקהלות הכפר. בזכרונה שמרה את הימים האלה כטובים ומעניינים. בחברה נתגלה קולה הערב, שבו היתה מנעימה את שעות הבילוי לחבריה וחברותיה לאחר יום עבודה מפרך.
שושנה היתה אופטימית מטבעה, תכונה זו עמדה לה גם בשעות הקשות ביותר בחייה. תמיד היתה מספרת על חלומה, בו ניסתה להעפיל להר ונפלה, ניסתה ונפלה, אבל התעקשה והגיעה!...
כשנישאה היה כבר ישראל חבר בארגון "חרות". היא הגיעה למושב שנתיים לאחר בעלה. שושנה עבדה בכל עבודות החוץ. היא היתה בעלת האינקובטור הראשון ומבעלי הלולים הראשונים והיתה גאה מאד בפועל ידיה, במשקה ובמושב שלה.
שושנה היתה נאמנה מאד לילדיה ולנכדיה, והיתה גאה בהם. בסוף ימיה חלתה מאד וסבבה, אבל עד אובדן הכרתה היתה דעתה צלולה, והיא ידעה את הנעשה סביבה. מספר ימים לפני מותה אמרה: "אולי אחרי מותי יבוא השלום".
היא נפטרה ביום בו הגיע סאדאת לישראל, באוקטובר 1978.