יוסף נולד ב-1901 בסניאטין שבגליציה. בימי מלחמת העולם הראשונה נדדה המשפחה. יוסף, עדיין נער, פירנס את אימו אחיו ואחיותיו.
עם תום מלחמת העולם החליט, על דעת עצמו, לעלות לארץ ישראל ולהגשים שני חלומות: החלום הציוני והחלום להיות חקלאי עובד אדמה. יוסף יצא ברגל למסעו ארצה. על-מנת שהוריו לא יעכבוהו הודיע להם על עלייתו רק לאחר שכבר הרחיק מהבית. לאחר שנת נדודים ברומניה ותורכיה, תוך כדי עבודה לפרנסתו, הגיע בספינת משא ארצה.
ראשית עבודתו בארץ היתה בכבישים ובבנין תחנת החשמל בנהריים. מאוחר יותר הצטרף לקבוצה שהתארגנה והתיישבה בחרות.
יוסף שילב עם העבודה בחקלאות גם עבודה כשליח עליה, כעובד במחנות עולים ובמסגרות שונות של תנועת המושבים. את כל שנות פעילותו במושב ליווה בכתיבה רגישה אשר תארה ותעדה אירועים, מעשים, מצבים ומחשבות מחייו הוא, ממושב חרות ומההתישבות החקלאית בכלל. הוא כתב דרך קבע ב"דבר", "הפועל הצעיר", "תלמים" ובטאונים שונים.
נסיים בקטע שכתב יוסף פרויד הקשיש לרגל יובל החמישים של המושב:
"...בבואנו ארצה משאת נפשינו היתה להשתחרר מהתסביך הגלותי בכך שנדע להאחז באדמה, בעבודה עצמית - בראותינו בכך את יסוד המוסר האנושי. הלב הוגה תפילה חרישית שאנחנו המייסדים נזכה להוריש לדורות ההמשך, להשמר מלנתק את עצמם מאור המקור הראשוני שלנו, בגישה לבנות את כפרנו שעלה כה יפה".
יוסף פרויד זכה להיות בין מייסדי מושב חרות וזכה לחיות בו עד שנת מותו ב-1989.