יטי בראון נולדה ב-1914 בלייפציג, גרמניה, למשפחה מסורתית אמידה. בגימנסיה בה למדה לא הצטיינה בלימודים אך התבלטה בשיעורי הזמרה, ההתעמלות, הציור ומלאכת היד. היא הדריכה בתנועת נוער ואהבה לשיר ולנגן בפסנתר. בגיל שבע עשרה יצאה מטעם "החלוץ" להכשרה ליד ברלין ושנתיים אחרי כן יצאה עם חברותיה בדרך ארצה. שבועיים של נסיעה ברכבת ליוון היו רק הקדמה למסע הקשה באניית המעפילים הקטנה "ולוס". התנאים באניה היו קשים מאוד, וכשפרצה שריפה באוניה הושלכו המזוודות שלה לים. כאשר עלתה האניה על חוף תל אביב ירדה ממנה יטי וכל רכושה תיק קטן ובו ספרי שירה ותווים למנגינות שהלחינה.
אחרי שהייה זמנית בבית משפחה תל אביבית הגיעה יטי לרמת הכובש, שם חיכה לה מרדכי. הם נישאו ב-1934 ויטי יצאה לדרך קשה וארוכה של הסתגלות לעקרונות השיתוף והמצוקה הכלכלית של הקיבוץ. יטי מעולם לא התרגלה לרעיון שילדיה יגודלו על ידי אחרים, ולכן כשהגיעה ההצעה למרדכי מחרות קיבלו אותה, עזבו את הקיבוץ ופתחו פרק חדש בחייהם.
ליטי ומרדכי היה בית קטן עם חלקת אדמה, עליה גידלו עצי פרי והחזיקו לול קטן. יטי היתה פעילה בחיי התרבות של המושב, סייעה בארגון החגים והמקהלה וחייהם התנהלו בנחת עד שמרדכי נהרג בתאונה בשנת 1962. הילדים בגן ובגנון שניהלה יטי ובני משפחתה היו לה סעד בימים הקשים לאחר האסון, והיא המשיכה לשאת בעול ולא להיות ממורמרת.
ב-1965 פינתה יטי את הבית בחרות ועברה לתל מונד ולאחר מכן לנתניה. היא השתלמה בוינגייט בהדרכת פעילות גופנית למבוגרים ועסקה בזה במועדוני קשישים בגוש ובנתניה.
כאשר מלאו לה שמונים עברה יטי להתגורר בבית אבות בכפר סבא, אך בליבה נשאה את השירים שטיפחה ואהבה, כשם הספר שכתבה: "לא נפסיק לשיר".