נחום נולד בשנת 1904 בזטל (רוסיה) לאביו ישראל ולאמו פרידה.
כרבים מבני הנוער היהודי ברוסיה בימים ההם, עזב נחום את ביתו, מחשש גיוס לצבא הרוסי, ונדד ברחבי אירופה.
כצעד ראשון לעליה לארץ ישראל, מצא נחום עבודה אצל חקלאים בסביבות קובנה, וראה בעבודה זו הכשרה והשתלמות. בוינה, במסגרת "החלוץ" הוסיף ידע בעבודות בנין.
בשנת 1923 עלה ארצה והצטרף לקבוצת "מעבר" בגבעת השלושה שליד פתח-תקוה. נחום עבד בעבודות שונות: בשדות הטבק, בפרדסי הסביבה, בחריש עם הפרדות של הקבוצה ובהובלת פרי. המצב הכלכלי בארץ היה קשה מאד והאוכל היה דל, אבל החלוצים הסתפקו במועט, שמחו בחלקם ואחרי יום עבודה מיגע שרו ורקדו וקיוו לעתיד טוב יותר, בו יתגשם חלומם - חלום בניית המולדת.
בגבעת השלושה הכיר נחום את חנה, רעייתו.
משהחמיר המצב, עזבו חנה ונחום את הקבוצה ועברו לתל-אביב. הם השתכנו בשכונת פועלים. נחום החל לעבוד בבנין והפרנסה היתה מצויה בבית. בת: 'א נולדה הבת הבכורה. חוטר העבודה אילץ את המשפחה לנדוד. כשנחום הצטרף לבוני תחנת החשמל בנהריים, עברה המשפחה לגור בעפולה.
בקבוצת "מעבר" בגבעת-השלושה נוצרו קשרי ידידות וחברות בין מספר חברים, ויחד הצטרפו יותר מאוחר לגרעין "חרות". בשנת 1934 הצטרפו נחום חנה ושתי בנותיהם למושב חרות.
כאן התחילה מלחמת הקיום מחדש. המשפחה קיבלה יחידת משק ותקציב של 100 לא"י להקמת משק ולבניית הבית. ההתחלה היתה צנועה. הלול כלל שתי דוגרות ומשבקעו האפרוחים בנה נחום לול קטן. בחצר נזרעה גינת ירקות. יותר מאוחר הגיעה פרה הולנדית, וסוף סוף היתה תוצרת חלב בשפע.
נחום המשיך לעבוד בבנין, ולאחר יום עבודה מפרך בחוץ בנה את ביתו ועבד במשקו, כשרעייתו חנה משמשת עזר כנגדו. לאט לאט התפתח המשק: לול עופות, רפת, וכמובן פרדס הדרים. בינתיים גדלה גם המשפחה עם הולדתו של בן הזקונים. נחום יכול היה עתה להתמסר כולו לעבודה במשקו ואכן ראה ברכה בעמלו.
במרוצת הזמן חלה נחום ועבר ניתוח הוצאת כליה. מאז נאסר עליו לעבוד בעבודות קשות. הוא עבר לעבוד כמזכיר ביה"ס המשותף לגוש ישובי תל-מונד ומאוחר יותר עבד כמנהל-חשבונות בכפרו. בתור מזכיר ביה"ס הצטיין נחום ביחסו החיובי לבעיות החינוך, ועשה כמיטב יכולתו לשלם למורים את משכורתם בזמן, דבר שהיה אז נחשב למבצע מסובך וקשה ביותר.
בתקציב החינוך הצנוע והמוגבל מאד השתדל נחום לאפשר למועצה הפדגוגית לרכוש את הציוד הדרוש ביותר ללימודים, והספריה של ביה"ס רכשה הרבה ספרי קריאה וספרי עזר למורים ולתלמידים. במצב הכלכלי הקשה דאז ידע נחום למצוא את האיזון בין דרישות המורים ובין ההגבלות התקציביות.
נחום היה נעים שיחה, אוהב אנשים ואהוב עליהם. בחברה ידע תמיד לתרום לשיפור מצב הרוח בסיפור מעניין או בבדיחה טובה, שהיה מספרה בטוב-טעם.
הוא היה מעורה בחיי הכפר, אהב עבודה ציבורית, ובדעתו השקולה היו על פי רוב מתחשבים.
הוא אהב לעזור לזולת בעצה טובה, ולעיתים קרובות גם בהלוואה.
נחום היה בעל אופי חזק ואפילו ברגעים קשים של כאבים וסבל לא עזבו חוש ההומור וכך גם ידע להסתיר מהקרובים לו ביותר את סבלו.
נחום זכה עוד לחגוג את חג הארבעים של כפרו. עד רגעיו האחרונים ממש שמר על מצב רוחו הטוב, ולא נכנע לחוליו. בהתקינו במפתח הצינורות בידיו את צנרת המים במשקו מצא נחום את מותו - מות נשיקה ב-ה' באייר תשל"ג (1973).