דוד נולד באוגוסט 1889 בעיר קוזלץ, פלך טשרניגוב באוקראינה, כבן למשפחת נפחים. בגיל 6 התחיל ללמוד בחדר ובגיל 12 עבר לישיבה ולמד ש"ס ופוסקים. בערבים למד לימודי חול והתכונן לבחינות בגרות.
לאחר הפרעות ברוסיה, בשנת 1905, החליט לעלות לארץ ישראל, ב-10 באפריל 1906 ירד בחוף יפו. מכאן ואילך שלובים חייו בתולדות הישוב בארץ: בפעולות הבנייה, בהתפתחות החקלאות ובהגנה, וקשורים קשר אמיץ בחיי מנהיגיו.
דרכו הראשונה בארץ היתה למקווה ישראל. הוא רצה להתקבל כתלמיד, אך לא התקבל בגלל אי ידיעת השפה הצרפתית, שהיתה שפת הלימוד בביה"ס. החליט לעבוד במושבות ברחובות, בה עבד זמן קצר, עבר לנס-ציונה, משם לראשון לציון. כעבור שנתיים עבר לגליל העליון. שנה עבד בסג'רה בחווה שבהנהלתו של קראוזה. משם עבר לכנרת, ועבד עם ברל כצנלסון, עם דוב הוז ועם אליהו גולמוב.
מכנרת עבר לכפר תבור (מסחה), ולאחר שנתיים לקבוצת מרחביה, שהיתה קבוצת "כביש" זמנית, והתקיימה שנתיים עם פיזור הקבוצה עבר עם אנשי "השומר" לכרכור, ומשם לגן-שמואל. דוד נבחר לוועד המרכזי של "ההסתדרות החקלאית של פועלי יהודה" יחד עם ברל כצנלסון ועם מאיר רוטברג. הוא עבר לעבוד בראשון-לציון ומשם לחוות בן-שמן בהנהלתו של יצחק וילקנסקי.
באוגוסט 1914 יצא לארה"ב כדי להשתלם בחקלאות בקליפורניה. ארה"ב של ראשית מלחמת העולם הראשונה היתה שרויה במשבר כלכלי קשה, ודוד הצטרף למליוני מחוסרי העבודה. בשל בעיות הקיום לא הגיע למחוז חפצו בניו-יורק.
כשהחליטה הממשלה הבריטית להקים את הגדודים העבריים שישתתפו בשחרור הארץ מידי התורכים, התעוררה תנועת התנדבות בנוער היהודי באמריקה. י. בן-צבי ודוד בן-גוריון, שהיו באותו זמן באמריקה, ופעלו לייסוד "החלוץ" הצטרפו לתנועה זו ודוד הצטרף אליהם. בראשית 1918 יצא דוד עם גדוד המתנדבים למחנה אימונים בקנדה ואח"כ לאנגליה.
בסוף אותה שנה הגיע הגדוד למצרים, לשמירה על מחנה שבויים תורנים ע"י תעלת סואץ. ב-1919 הם הועברו לארץ, לצריפין. עם פרוץ המאורעות בארץ יצא הגדוד של דוד בראשות המפקד מרגולין להגנת תושבי תל-אביב מפני ערביי יפו. בינתיים החלה תסיסה בגדוד וחלק מהמתנדבים החלו לעזוב את הארץ. הועד שדוד נמנה בין חבריו, ניסה למצוא אפשרות ליישב את אנשי הגדוד, אך ללא הצלחה, בגלל מצבה הקשה של התנועה הציונית. בכל זאת הצליח דוד לארגן 20 בחורים ממתנדבי ארה"ב להתיישבות חקלאית בקבוצה.
בינתיים סבל הגליל העליון מהתפרעויות של ערבים, שהיו מלוות במעשי שוד ורצח. "המרכז החקלאי" שלח את הקבוצה של דוד כהשלמה לכפר גלעדי. כך נקלעו למאורעות תל-חי ואיבדו שניים מחבריהם.
עם עזיבת המשקים עברה הקבוצה למחניים, וב-1920 קיבלה את המשק במרחביה. המשק היה הרוס ומוזנח, והחברים ניגשו במרץ נעורים לשקמו. דוד שהיה חקלאי בעל נסיון רב, קיבל עליו תפקידים רבים: סדרן עבודה, מרכז המשק, גזברות וקניות חוץ. כל זה בנוסף לעבודה יומיומית במשק, מעלות השחר ועד מאוחר בלילה. הוא עמד בקשר עם האוניברסיטה של קליפורניה, וקיבל משם חוברות הדרכה ואף הפנה אליהם שאלות ונענה באדיבות רבה.
הודות לעזרה זו הצליח דוד לאחר קשיים רבים להקים את מגדל התחמיץ. התחמיץ הביא הצלחה מרובה למשק: גדל דור של פרות לתפארת, ותנובתן היתה גבוהה. למרות גידול המשק והתבססותו התפזרה הקבוצה, המשק הועבר לידי קבוצה מ"השומר הצעיר" ודוד עבר למושב חרות.
הוא התקבל כמנהל עבודה בפרדסי תל-מונד ע"י חברת הלורד מלצ'ט, במשך השנים עסק בעבודה זו, ורק בשעות שלאחר העבודה וכן בשבתות עבד במשקו. הוא בנה בית, נטע פרדס בן 6 דונמים, נטע במגרש עצי פרי וגפנים והכל והכל - בעבודה עצמית. כשהפרדס החל לתת פרי, התכוון דוד לעזוב את עבודת החוץ ולהתמסר למשק.
אולם לא כך רצה הגורל. עוד ב-1928 במרחביה נשא אישה ונולד לו בן, גדעון. בעקבות מאורעות 1936 וכתוצאה מהשמירה בלילות, היריות והמתח, לקתה אשתו בבריאותה הנפשית.
דוד שהתקשה לטפל בה במשפחתו ובמשקו שלח את בנו להתחנך בבן-שמן ואח"כ בגבת. המשק החל לסבול מהזנחה לבסוף החליט דוד למכור את המשק בחרות. ב-1955 עבר דוד ליפעת, בה היה בנו חבר. בשנים הראשונות עבד במטעים ואח"כ במשתלות עצי הפרי. לאחר מכן הוצע לו תפקיד של גזבר פנים, ולמרות ההסתייגות הנפשית שהיתה לו ביחס להמרת חיים של עבודת אדמה בעבודה משרדית, הוא קיבל את ההצעה ועבד כגזבר פנים של המשק כל שנות חייו האחרונות.
שבע ימים ומעש נפטר דוד בשנת 1984.