מרדכי נולד בעיר ששל (פלך וולקומיר) בליטא בשנת 1903.
למחרת לידתו התייתם מאמו. סבו וסבתו גידלו אותו וחינכו אותו לתורה ולעבודה.
מרדכי היה מספר, כי בהיותו ילד לא הבין מדוע כל הילדים אומרים, אבא ואמא, והוא צריך לומר, סבא וסבתא. כשהגיע לגיל שלוש, החל הסב לקחתו עמו לבית הכנסת, לומר קדיש לזיכרה של אמו. הסב היה עוטף אותו בטלית, ומעמידו ליד התיבה, והילד היה חוזר אחריו, ואומר את מילות הקדיש. המעמד המיוחד הזה בבית הכנסת הפחיד וריגש את הילד הרך. עד גיל 18 למד בישיבות סלבצקה וטל"ז.
מכיוון שקצרה ידו של הסב לפרנסו, היה אוכל "ימים" אצל אנשים אמידים ויראי שמים. תקופה זו נחרתה בזכרונו והיה מרבה להזכירה.
בשנת 1921 הצטרף ל"החלוץ", עבר הכשרה חקלאית והתמחה בעברית. מרכז "החלוץ" המליץ על לימוד מקצוע, על מנת להקל את הקליטה בארץ.
בשנת 1923 עלה ארצה.
בארץ שרר אז חוסר עבודה חמור. מדי פעם היה מרדכי מקבל עבודה בבניין, וגם זאת רק יומיים בשבוע למרות שהמאמץ הרב שהיה כרוך בעבודה זו לא היה לפי כוחו, היה שמח בחלקו. מרדכי וחבריו היו עובדים ושרים. שמחת השיבה למולדת נתנה להם כוח להתגבר על הקשיים.
הקיום היה בדוחק, היו לילות שישנו על גג בניין ציבורי או על שפת הים. פעם ביום היו אוכלים צלחת מרק עם הרבה לחם במטבח הפועלים בפתח-תקווה ובלילות היו רוקדים ושרים עד אור הבוקר.
קנאה ושנאה לא היו אז. בניית המולדת איחדה את כולם.
מרדכי טייל בארץ לאורכה ולרוחבה, והכל כמובן ברגל.
לאחר זמן מה החל לעבוד כגזבר בחברת "מעבר" (כעין קיבוץ) אך בגלל המצב הכלכלי הקשה נפרדה החבורה.
האיכרים הפרדסנים העדיפו את העבודה הערבית הזולה. הפועלים ומרדכי ביניהם נאבקו על עבודה עברית. היה זה מאבק קשה ומר ולא פעם היה כרוך במאסרים.
בשנת 1925 קיבל עבודה בתור מנהל פרדס אצל משפ' גודל בכפר-גנים. כאן עבד עד עלייתו להתישבות במושב חרות. יחסי ידידות חמים נרקמו בינו לבין משפ' גודל, שידעה להעריך את יושרו ואת חריצותו. ממשפחה זו קיבל הלוואה וחופשה, אשר איפשרה לו לבקר ב-1931 אצל בני משפחתו בליטא, שם גם הכיר את רעייתו לעתיד חנה.
מרדכי היה מראשוני ארגון "חרות", אר היות והיה רווק, לא יכול היה לקבל יחידת משק. בשנת 1934 הצטרפו חנה ומרדכי למושב חרות.
בשנים הראשונות היה המצב הכלכלי קשה ביותר. מרדכי וחנה השקיעו את כל אונם ומירצם בבניית המשק. לאט לאט נבנה הבית והמשק החל להתבסס - הכל כמובן בעבודה עצמית. ב-1937 החל מרדכי לעבוד כפועל בפרדסי "יכין חק"ל". במלחמת העולם השניה, כשהתנדב דב לבריגדה, העביר אליו את תפקידו כמנהל עבודה ומסר לידו את תפקידו כמנהל עבודה ומסר לידו את הסוס ואת הכרכרה, ששימשו אותו בעבודתו. מרדכי שאהב מאד ילדים, היה מעלה לעגלתו את תלמידי ביה"ס כשהיה חוזר בצהריים מעבודתו.
בין מרדכי לבין הפועלים שעבדו עמו נרקמו יחסי ידידות וחברות חמים. הפועלים (אנשי שכונת יעקב) אהבו אותו בזכות גישתו החברית, ובזכות הרוח הטובה שהיה משרה סביבו, ובזכות יחסו לדת ישראל. הם היו נהנים לשמוע את מימרות הגמרא והפתגמים מפיו.
בשנת 1969 יצא לפנסיה, ובמסיבה שנערכה לכבודו זכה לדברי שבח חמים ביותר על מסירותו לעבודה.
אנשי שכונת יעקב הזמינו אותו לעבור בבית הכנסת שלהם לפני התיבה, ואח"כ הרימוהו וברכוהו באריכות ימים ובבריאות טובה.
איש שמח בחלקו היה מרדכי, ואת המדינה אהב בכל רמ"ח אבריו. למשפחתו ולידידיו הרבים היה מסור ביותר. זכה להכין את נכדו לעליה לתורה. הנכד עלה לתורה בבית הכנסת בת"א בנוכחות כ-200 מתפללים, והיתה זו עבור מרדכי חוויה מרגשת.
בתאונת עבודה נפגע קשה. למרות סבלו הרב האמין שיבריא, אך תקוותו ותקוות משפחתו נכזבה. ביום כיפור עוד התפלל בקולו הערב והצלול לפני התיבה בבית הכנסת בחרות, ולמחרת שמחת תורה נפטר.
מרדכי נפטר בשנת 1979.