זוזי נולדה בשנת 1903 בעיר רדאוץ' (רומניה) למשפחה דתית. בגלל המצב הכלכלי הקשה לא יכלה זוזי לסיים את לימודיה בגימנסיה, ונאלצה ללמוד מקצוע ולהתחיל לעבוד מגיל צעיר.
כשאחדים מחבריה עלו ארצה, החליטה גם היא ללכת בדרכם. היא נרשמה לעלייה, וכשכל המסמכים היו מוכנים, גילתה את סודה לאמה.
בשנת 1925 הגיעה זוזי לתל-אביב, צעירה, יפה ומלאת חיים. ליד חוף הים, באחד הצריפים התגוררו חבריה, וזוזי הצטרפה אליהם. שם הכירה את ברוך ונישאה לו.
ביתם היה פתוח לכל. חברים וצעירי העיירה שהגיעו ארצה, היו מתקבלים בשמחה. תמיד היתה מוכנה עבורם ארוחה חמה וזאת למרות שהזמנים היו קשים והקיום היה בדוחק.
בשנת 1928 נולד בנה איתן וזוזי התמסרה לחינוכו ולגידולו בכל נפשה ומאודה. תמיד השתדלה שיקבל מהטוב ביותר. כשחלה הדירה שינה מעיניה ובלילות היתה מחזיקה אותו בזרועותיה, כדי להקל עליו את מחלתו. במרוצת הזמן עברה המשפחה למעונות עובדים, ובשנת 1936 נולד הבן השני - עמי.
בשנת 1938 הגיעה המשפחה לחרות (הם היו חברי הארגון במשך מספר שנים). החיים במושב בשנים ההן לא היו קלים. המאורעות היו בעיצומם. ברוך התגייס לנוטרות, ועם פרוץ מלחמת העולם השנייה התגייס לצבא הבריטי.
על זוזי נפל העול של המשק וגידול הילדים. ואם כי לא הורגלה לעבודה חקלאית, היתה ידה בכל. הרפת היתה תמיד מטופחת ונקייה, והפרות היו רגועות ושקטות. גינת הירק לבלבה ליד הבית, והצמיחה מכל טוב. גם לפעילות בהגנה מצאה פנאי. באותן השנים היה איתן, בנה הבכור, עזר נאמן לה. כשהיה חוזר מבית-הספר היה לובש בגדי עבודה ויוצא לעזור לאמו במשק. בין האם לבנה נרקמו יחסי חברות ואהבה מיוחדים במינם.
בפורים תש"ח אפתה זוזי אוזני-המן וחיכתה לבנה החייל, שעמד לבוא לחופשה - אך איתן לא בא. הוא נפל כשיצא עם חבריו לשבש את התחבורה הערבית באיזור עתלית. לבה של זוזי נשבר מהאסון הכבד ולאחר זמן מה קיבלה התקף לב. מאז לא חזרה לאיתנה. היא צמצמה את עבודתה במשק, אך לא נענתה להפצרות חבריה, שביקשוה למכור את המשק ולהיכנס לבית אבות, כדי שחייה יהיו קלים ונוחים יותר. היא התעקשה להחזיק במשק. אף שחיה שנים רבות לבדה לא חששה מבדידות. תמיד ידעה להעסיק את עצמה ברקמה ובסריגה, בהן הצטיינה, ובהאזנה למוסיקה ולתוכניות עיוניות ברדיו. ביקורי בנה עמי עם רעייתו ונכדיה היו עבורה החוויה הנעימה ביותר, ולקראתם היתה מתוכננת בקפידה רבה.
גם אחרי התקף לב קשה, בימיה האחרונים, לא ויתרה על טיפול בגינתה, שהיתה תמיד מטופחת ומסודרת. ביתה היה תמיד פתוח לאורחים, אותם היתה מקבלת בסבר פנים יפות ומכבדת בפירות ובמעשה-מאפה, כמובן מעשה ידיה.
זמן קצר לפני מותה זכתה לראות את בנה עמי חוזר לחרות.
זוזי נפטרה במאי 1981, והובאה למנוחות בבית העלמין בתל-מונד.

מתוך: אלבום זכרון לחברי מושב חרות, 1991.