דב (בורקה) נולד בשנת תרס"ח 1908 בעיר הורודניה (פלך הנמל רוסיה) למשפחה יהודית שורשית, ולימים ציונית אקטיבית. בילדותו נלווה למסעות אביו שהיה יערן במקצועו, הוקסם מיפי הטבע, מפשטות חיי האיכרים, מעמלם הקשה ומיחסי האנוש הכנים והטבעיים. מופת חיים זה והבית היהודי הציוני, הם שעיצבו את אופיו של בורקה לכל ימי חייו.
בשנת 1925 עלה ארצה, והוא נער בן שש-עשרה וחצי. מספסל בית-הספר הרוסי הגיע עם אחותו ואחיו לחבורת "הדרום" בנס-ציונה, רחובות. שם עבד בפרדסים, בקידוח בארות מים, היה שומר רוכב מטעם אגודת השומרים ועסק בשמירה בואדי רובין.
יחד עם קבוצת חברים עבר כעבור שנים אחדות לנטיעת פרדסים באום-חאלד (נתניה כיום). קדחת קשה ועקשנית הכניסה אותו מעמק-חפר לירושלים. שם ידע מחסור, כאשר יום עבודה וחוסר עבודה מתחלפים לסירוגין. לבסוף נתקבל לעבודה בהקמת מפעל האשלג "קליה" בצפון ים המלח.
בשנת 1933 עבר בורקה לתל-אביב, שם עבד בבנין, בנוטרות בשדה-דב, במסגרות בחברת החשמל וכן בתע"ש במחתרת. בשנת 1939, עם ראשית מלחמת העולם השניה, הכיר את יוליק גבאי במפעל "רידינג", והוצע לו להצטרף למושב חרות.
התלהבותו היתה גדולה והתקוות גדולות לא פחות. וכך, בלי כסף ועם משפחה - ילדה קטנה, תינוק ואישה עירונית התחיל בחיי מושב ללא שום ביסוס כלכלי וידע משקי.
מלחמת העולם השניה, מלחמת השחרור, עבודות חוץ בבניה - לפעמים תוך ניתוק מהמשפחה. הנסיון להקים משק חקלאי, הכל על בסיס הלוואות וחובות, ודאגה לקיום יום יומי על-ידי עבודות חוץ - כל אלה היו מעמסה קשה מאוד על בורקה ועל רעייתו. אלמלא העזרה הנדיבה שקיבלו מהמושב, ובעיקר מהשכנים הקרובים, אי אפשר היה להתקיים. בורקה עמד בכל אלה בזכות כוחו הפיסי והסבלנות הרבה, ובעיקר בזכות התקווה, שיהיה טוב. בתקופה הקשה של מלחמת העולם ומלחמת השחרור, הצנע והחובות המצטברים עמד בורקה יחד עם כולם בכל המשימות שהוטלו ע"י הכפר בעבודה ובהגנה.
מספרת חוה אשתו: "לא עודדו אותנו לעזוב, אדרבה, ניסו לעכב בעדנו. רק כעבור שנים הבינונו איזה בית-ספר חשוב ונפלא היה לנו מושב חרות. בפעם הראשונה נפגשנו בחיי שיתוף, בעזרה הדדית, בעול משותף ובחיים כל-כך פתוחים. היכרנו אנשים מיוחדים, שעד היום לבי רוכש להם הערכה וכבוד. החיים במושב הם כמו מגש פתוח - גלויים ומעורבים, למרות הבתים והמשקים הנפרדים. כל השמחות משותפות וגם הצרות. ילדינו יצאו עם יסוד בריא, שהיווה בסיס לאופיים".
כשנתיים אחרי קום המדינה עוזבת המשפחה את המושב, ועוברת לשכונת פועלים נוף ים שבהרצליה. בורקה ממשיך לעבוד בתע"ש (הפעם בגלוי). גם לאחר שיצא לגימלאות - עד יומו האחרון - בחצר ביתו טיפח גן משגשג וכל השנים התמיד בתחביבו - דייג.
עד יומו האחרון היה בורקה נאמן לאופיו: פתוח, עדין נפש, פועל ומעל לכל חבר נאמן ומסור.
בורקה נפטר בי"א אייר תשל"ט, 1979. רק מחלה ממארת יכלה לגוף חזק כל-כך, לאדם שחי עם הטבע בתוך הטבע, ונהנה ממנו בכל מאודו.

מתוך: אלבום זכרון לחברי מושב חרות, 1991.