דוד נולד בלודז' שבפולין בשנת 1900. בגיל צעיר התייתם מאמו ועבר לגור בבית סבו, בעיר לידה, שברוסיה הלבנה. שם למד בישיבה ואח"כ השלים את השכלתו הכללית והפדגוגית. הוא היה ממיסדי ביה"ס "תרבות" בעיר פרוז'ני, שבה עבד כמורה. למרות שהיה בן עיר גדולה ותעשייתית, אהב את הטבע וידידיו ספרו שהיה נוסע לאחד הפרברים ומעבד שם חלקת אדמה שקיבל מאיכר מכר. בפרוז'ני ליד ביה"ס טיפח גינה קטנה והיה מטפחה באהבה רבה יחד עם חניכיו.
בשנת 1925 עלה דוד ארצה. מקום עבודתו הראשון היה בבלפוריה. אח"כ כיהן כמנהל ביה"ס בבת-גלים, חיפה, במשך 8 שנים. בבי"ס זה הכיר את אשתו - חדוה אשר היתה מורה מתחילה וכעבור זמן קצר נשא אותה לאישה.
בשנת 1934 הגיעו דוד ורעייתו לתל-מונד כחברי מושב חרות. דוד התמנה למנהל ביה"ס מטעם "זרם העובדים". בי"ס היה אז רק בן 5 כיתות קטנות ובמרוצת השנים הפך בן 10 כיתות ושמו הלך לפניו. בבי"ס זה, המשותף לכל ישובי הגוש, עבד דוד עד שנת 1960. בשנה זו הקימו גדר בין שני בתי-הספר, שלנו "ילדי המושבים" ושלהם "ילדי השכונות" שהוריהם הגיעו לגוש עם קום המדינה.
דוד התנגד להפרדה זו בכל תוקף ויצא מסיבה זו לפנסיה מוקדמת. בחינוך ילדי הגוש שם דוד דגש על ערכי העבודה ואהבה לאדמה ולמולדת, כשהוא בעצמו משמש להם דוגמא. היה זה דוד שהנהיג את חגיגות הביכורים בגוש, אשר נחוגו בפאר והדר וברוב עם, בנוכחות אורחים רבים מבחוץ. חוויות חגיגות אלה זכורות עד היום לבני הגוש.
דוד היה פעיל מאוד בחיי הכפר כחבר וכראש ועד. פעם בשנה ביום הכיפורים היה מכנס את כל חברי הכפר בחורשה שבחצר גן-הילדים, כדי לדון בעניני חינוך ותרבות ולמסור דו"ח מפורט על ביה"ס ובעיותיו. אף שהיה עסוק בעניני חינוך ועניני המושב, היה גם פעיל ומפעיל במפלגת מפא"י ושנים אחדות היה גם יושב ראש סניף המורים בשרון.
במשך שנים רבות ניהל דוד חוגים לתנ"ך ולחקר המקרא וערבי השבתות בכפר (עונג שבת) היו מקודשים לנושאי מסורת ונושאים מן הספרות.
דוד היה איש עשיר ואפילו עשיר מאוד כמו שנאמר: "איזהו עשיר? - השמח בחלקו" והוא תמיד שמח בחלקו. היתה לו היכולת להנות מן הדברים הפשוטים הנמצאים בסביבתו וצריך רק לפקוח עיניים כדי לראותם. לפיכך היו לו "נכסים רבים": שקיעות בערבי סתיו, סנוניות שהיו מתעופפות בחצר וברחוב בעונת האביב, חרקים ורמשים קטנים שהיה מגלה אותם כשעבד בגינה, פרח היסמין אשר מעולם לא חדל מלהתפעל מריחו, היה מכניסו הביתה בשמחה והיה מגישו לכל בני המשפחה כדי שישתתפו גם הם בהנאתו. דוד גידל זנים מיוחדים של פרחי בצל ופקעות. אך אהבה רבה ביותר רחש דוד לפרח הנרקיס ובאהבתו זו הדביק את כל בני המשפחה אשר עסקו בצוותא בשתילת בצלי הנרקיסים, בקטיף ובאריזתם למשלוח. ואכן, הנרקיסים הפורחים בעונתם בגינות רבות בכפר, הם כמצבה חיה לזכרו של דוד.
הוא מצא ענין רב באמנות ובמוסיקה ושקד לטפח את ספרייתו בנושאים אלה, וגם בנושאים רבים אחרים. תמיד היה חוזר מן העיר בידיים עמוסות ספרים והיה מעיין בהם שעות רבות. עד יומו האחרון לא חדל מלהגות בספר הספרים ולכן תמיד הוסיף להתעשר במחשבות וברעיונות שדלה מן התנ"ך ואף העשיר בהם אחרים בחוגים שכה שקד לטפחם. אלה היו נכסיו ובהם היה מאושר.
דוד אהב בריות (ביחוד אהב ילדים קטנים). לא פעם היה אפשר למצאו יושב במטבח ליד השולחן ומשוחח עם אחד הרוכלים שעבר בכפר או אחד ממבקשי התרומות למיניהם. משוחח איתו, מתעניין בחייו ומגיש לו משקה חם בחורף או צונן בקיץ, ומקשיב קשב רב לדברי האורח. זאת היתה סגולתו להקשיב לזולת...
בכ"ד בכסלו שנת תשכ"ז בפרוח ביכורי הנרקיסים נפל דוד לפתע מכסאו בשבתו ליד השולחן כשבידו עט ולפניו תשבץ תנ"כי שהיה עסוק בפתרונו. הוא מת "מיתת נשיקה" כשהיה עדיין במיטב שנותיו. בלילו האחרון עסק במיון ביכורי הנרקיסים ובאריזתם. איש לא העלה בדעתו שנרקיסים אלה שארז ילווהו בדרכו האחרונה ויעטרו את קברו.
מוקירי זיכרו וחניכיו הרבים יזכרוהו לטובה כאיש אשר הטביע חותמו על דרך חייהם, דרך העבודה ואהבת המולדת.

מתוך: אלבום זכרון לחברי מושב חרות, 1991.