לובה - העשירית במנין בניהם של חנה ויעקב שפר, נולדה בעיר ראדוץ, בוקובינה, בממלכה האוסטרו-הונגרית. האב עסק בכל המלאכות על מנת לפרנס משפחה גדולה - איש עבודה היה, וכך חינך את בניו. על אף שהיו דתיים אדוקים עשו הכל על מנת שכל בניהם יקבלו השכלה תיכונית גבוהה.
לובה היתה תלמידה מצטיינת, אך לפני תום לימודיה פרצה מלחמת העולם הראשונה ולימודיה נקטעו. כל אחיה שרתו בצבא והיא נותרה לבד עם הוריה הקשישים.
מפלת הקיסרות האוסטרית פגעה בה קשות. הוא שחונכה על תרבות ושפה גרמנית, נאלצה לשנות שפה ומולדת על מנת לסיים את לימודיה.
בשנת 1925 עלתה עם משפחתה בעקבות אח שהקדים ועלה ולחץ עליהם לעזוב את אירופה. הם התיישבו בתל אביב בשכונת מחלול ולובה עבדה בבית חרושת למשי "דלפינר" כמזכירה בהתכתבות עם סוכנים ברחבי העולם.
בין החלוצים שגרו באוהלים ובצריפים על שפת הים התארגנה קבוצה של יוצאי בוקובינה, שהחליטה לעבור להתיישבות חקלאית ולהקים יישוב חדש בשם "תל טורא" הממוקם בין נהלל וכפר יהושע. שם גם הכירה את בעלה לעתיד - שלמה. בתנאים קשים ללא תקציב, ברעב מתמיד ובקדחת הם מנסים להקים יישוב, אך הקשיים גוברים עליהם והם נוטשים את המקום וחוזרים לתל אביב.
כאן נישאים לובה ושלמה. אבל אין הם מוותרים על שיבה לחקלאות, ואכן עם הקמת גרעין "חרות" הם מראשוני המתנחלים במקום. כאן הם מקימים את משקם. שלמה עובד בצרכניה וברכוז המושב וכל עול המשק נופל על לובה. לובה, שלא מהנשים החזקות, מצליחה להספיק הכל. גינה פורחת, צריף מסודר, תרנגולות ואפרוחים ופרות ברפת. ותמיד נותר עוד זמן לקריאה ומלאכת-יד.
עם הקמת המדינה הופך הבית למעון קליטה לבני משפחה הבאים כעולים חדשים - בקליטה ישירה. לובה היתה איכפתית לכל הסובב אותה. כל נושא ענין אותה, אם היה זה במושב, בארץ או בעולם. הירבתה לקרוא ולצייר - תחביב שהתגלה אצלה בשנותיה האחרונות. ממלאכת-יד לא פסקה עד ימיה האחרונים. וכל מה שיצא מתחת ידיה היה מדוייק ועשוי בקפידה.
גינת הפרחים היתה לה מלאכת קודש. אך מעל הכל היתה אשת שיחה, ובכל נושא. ביתה היה תמיד פתוח והומה שכנות ושכנים שניהלו כאן תמיד שיחות על כל בעיות העולם.
ימים ספורים לפני מותה אמרה לי, אין לי בעיה לעזוב את העולם, אני את שלי עשיתי, הקמתי בית, משק ומשפחה.