דבורה, לבית קורצמן, נולדה בשנת 1907 בעיירה ליפקני שבבסרביה. אביה היה סוחר מכובד וחלק ממרצו הופנה לחיים בבית כנסת, ללמוד תורה. עם התפתחות התנועה הציונית היה עסקן מסור והשתתף במגביות ובקרנות שונות. הפעילות הציונית בבית השפיעו על ילדי המשפחה. כולם הלכו לתנועת הנוער הציוני: "התחיה" וביניהם גם דבורה. עם זאת ינקה גם מסודות המסחר שהיו לה לעזר מאוחר יותר. גם הספר לא מש כמעט מידיה.
המשפחה עלתה לארץ אחרי מלחמת העולם הראשונה. כל בן משפחה עולה בנפרד בגלל בעיות "סרטיפיקטים". דבורה עלתה בשנת 1925. אחיה משה מספר כי כאשר התראיינה אצל ד"ר בירר, הנציג הבריטי, בעיר צ'רנוביץ לצורך קבלת הסרטיפיקט ונשאלה במה תעסוק בארץ, חששה כי התשובה שתתן תכשיל אותה. תשובתה המתחמקת היתה: "לא אענה לך עכשיו, אכתוב לך מאוחר יותר". התשובה המפתיעה מצאה חן בעיניו והיא השיגה את האישור הנכסף.
עם בואה לארץ רצתה להגשים את חלומה ולצאת להכשרה חקלאית, אבל המסירות והנאמנות למשפחה הכריחה אותה להשאר בפתח-תקוה ולנהל את החנות, מפני שאחת האחיות חלתה, צריך היה לטפל בה ויותר מאוחר להחליף את אביה בחנות כאשר נסע עם האחות החולה למקום מרפא.
תכונה זו של עזרה לזולת בלטה בה עוד בחו"ל. מסירותה, נאמנותה ודאגתה לכולם. למרות גילה הצעיר פנו תמיד אליה כאשר היה מישהו מהמשפחה במצוקה כלשהי. כך היה בחו"ל וזו היתה דרכה כל ימי חייה. וכך נשארה חרותה בלבבות כל הסובבים אותה.
ראשית דרכה בחקלאות עשתה בפרדסי פתח-תקוה. יותר מאוחר היא מתקבלת לעבודה במשק הפועלות בשכונת בורוכוב. שם היא עובדת במשתלות, מצטיינת בעבודתה ועד מהרה מתמנית למדריכה לתלמידות החדשות ולמנהלת המשתלה.
כאשר מגיע יום אחד עלם צעיר לקנות שתילים וטוען כי הם לא טובים, הוא פוגע בציפור נפשה, היא נפגעת מאוד והעיסקה לא מתבצעת. מאוחר יותר הוא חוזר, וברוח טובה מדריך אותה. אותו בחור אינו אלא מרדכי, שלו היא נישאת מאוחר יותר ומצטרפת אליו למושב חרות. כאן היא מלווה אותו בימים טובים ורעים כ- 40 שנה.
כאן גם מגיעים הימים הקשים של העליה על הקרקע, הקמה וביסוס המשק: משתלות, לולים, רפת ופרדס. דבורה לוקחת חלק פעיל בעבודה וענינה רב בנעשה. יותר מאוחר, כאשר היא מתרכזת במשק הבית עינה הפקוחה מקיפה הכל. היא יודעת מה נעשה במשק, עוזרת ויועצת ויחד עם זאת דואגת למשפחה ומבטלת רצונה מפני רצון האחרים.
שאיפתה היתה תמיד כי בני המשפחה יהיו ביחד. אביה, צבי, עובר למושב והופך לדמות ידועה, אחותה אטיה ומשפחתה באים לגור במושב והיה גם נסיון שלא עלה יפה, להביא את אחיה משה עם משפחתו. ילדי אטיה שגרים בשכנות מכנים אותה עד היום "דודלה" ורואים בה אם שניה.
בכל הליכותיה ובכל מעשיה שרוי היה שקט. משראתה לנגד עיניה ענין לענות בו, היה זה שקט דרוך מחפש מוצא, מאתר דרכים להשיג מבוקשה. משזה הושג - היה השקט הדרוך לשלווה ודבורה, כמו נסוגה מהאור הרגעי בחזרה אל צל הצניעות.
אחרי ששלושת ילדיה - אליק, רבקל'ה ויעל נישאו (כמובן בעזרתה הפעילה) הגיע תור הנכדים. היא כבר לא היתה צעירה אבל כמו תמיד בטלה עצמה בשביל בני ביתה וטפלה בנכדיה, הקרובים והרחוקים, במסירות רבה. ישנם סיפורים שספרה מליבה שהיו אהובים עליהם במיוחד והיא היתה חוזרת ומספרת אותם פעמים אין ספור. כאשר עפרה, בתם של אליק ולאה חלתה, חמקה היא בשעת לילה מאוחרת לביתם וישבה ליד מיטתה כל הלילה כי "חששה שההורים לא ישמעו אם יקרה לה משהו".
שבעה נכדים זכתה לראות בימי חייה ולא היה קץ לאושרה. שלושה נולדו אחר מותה. שתי הנכדות, דבוריק ורביד קרויות על שמה.
דבורה חלתה ונפטרה ב- 1972 לאחר מחלה, והיא בת 65 שנים, ודמותה עדיין חיה בעינינו.

מתוך: אלבום זכרון לחברי מושב חרות, 1991.