ראובן (ליובה) נולד בפוצ'פ בפלך בריינסק ברוסיה, בשנת 1898. אביו היה יערן מומחה והירבה בנסיעות ברחבי רוסיה ופולין ורק בשבתות ובחגים היה בבית. האב מת מדלקת ריאות בגיל צעיר. ליובה אהב לספר על סבו, שחי בכפר. הסב היה בעל טחנת קמח, שבנה במו ידיו. הטחנה שירתה את איכרי הכפרים בסביבה וכשהיה הסב כבר זקן מופלג, היו באים אליו ללמוד את תורת בניית הטחנות. ליובה גדל עם עוד אח ואחיות בבית חילוני. מילדותו הירבה לצייר. כשהגיע לעיירה מורה עברי ציוני, למד אצלו עברית, תנ"ך והיסטוריה של העם היהודי.
בימי מלחמת העולם הראשונה הגיעו לעיירה נתינים רוסיים, שגורשו ע"י התורכים מארץ ישראל, בינהם שני האחים גנסין, בני העירה. ליובה שתה בצמא את סיפוריהם על הארץ.
בשנת 1917 , לאחר פרוץ המהפכה ברוסיה, נסע למוסקווה והתקבל לאקדמיה לציור. למחייתו עבד בסדנא של "החלוץ", שבזמן ההוא היתה תנועה לגאלית. מכיוון ששאף לעלות לארץ ישראל העבירו אותו לקרים, להכשרה בקבוצת "החלוץ" שם התמחה במטעים ובכרם. באותו זמן השתנה יחס השלטונות הבולשביקים לציונות והם לא הירשו ליהודים לצאת מגבולות רוסיה, ולכן היו צעירים רבים מצטיידים בתעודות מזויפות, ומנסים לעבור את הגבול בסתר. בהגיע תורו יצא ליובה לגבול פולין, אבל נתפס בדרך ונאסר. בשבתו בכלא התחבב על הסוהרים בזכות אישיותו המלבבת וציוריו ושוחרר מהכלא. הוא חזר למרכז "החלוץ", ונשלח מצוייד ב"ניירות" אחרים אל גבול לטביה. הדרך היתה קשה ונמשכה ימים ולילות ברגל ובעגלות. הפעם הצליח לעבור את הגבול, והתקבל בשמחה ע"י אנשי "החלוץ" בריגה. שם קיבל סרטיפיקט, ודרך איטליה ואלכסנדריה שבמצרים הגיע לחיפה.
שלושה ימים ישב בחיפה, ואח"כ הלך ברגל לירושלים, והצטרף ל"גדוד העבודה". באותם הימים רבו חילוקי הדעות בגדוד, ורבים היו היורדים. הדברים לא היו לרוחו, והוא עם עוד חבירם אחדים עזבו את הגדוד, ירדו לשפלה והגיעו לראשון לציון. שם קיבל עבודה ב"משק הפועלות" בנחלת יהודה, בחריש, ובהובלת חלב ל"תנובה" ביפו. שם הכיר את לאה, רעייתו לעתיד.
בשנת 1928 הצטרף לארגון "חרות" ומשנמצא לו מחליף בעבודתו עבר לכפר סבא, למשתלת הארגון. בשנת 1929 נשא לאשה את לאה, שהיתה לו לעוזרת נאמנה ולרעייה מסורה במשך 45 שנים של חיים משותפים.
העליה על הקרקע במושב חרות היתה הדרגתית. קודם כל בעלי הפרדות שעשו את החריש הראשון ואחרי כן היתר. באותו זמן עבדו הבחורים בכפר סבא במשתלה, גידלו ירקות למטבחם ויצאו לעבודה לפי סידור לשכת העבודה.
ב 1932 עברו ליובה ואשתו לחרות וקיבלו חדר בצריף המשותף. מאוחר יותר קיבל המושב עוד קרקע מהקרן הקיימת וכל חבר קיבל שלושה דונמים להקמת בנייני המשק והבית. על פי ההגרלה קיבלה משפחת אגרונוב את גבעת החול. ליובה קנה צריף ממתיישב בכפר הס, והתחיל בעשיית לבנים לרפת. את גינת הירק שעשה, היה החול מכסה בלילה והיה הכרל לסמן את השתילים במקלות כדי למצאם.
מאוחר יותר נסע ליובה בשליחות המושב לבית דגון (תחנה לגידול עצי פרי), והביא שתילים של תפוחי עץ, שיזפים, חבושים ושסק. אחדים מעצי פרי אלה מלבלבים עדיים בחצרות החברים.
בתקופת ההפשרה בברית המועצות, אחרי מותו של סטאלין, ביקר ליובה שלוש פעמים את בני משפחתו שם. את אמו לא זכה לראות, כי היא נפטרה חודשים אחדים לפני ביקורו הראשון בבריה"מ.
מות נכדתו האהובה, ריבי, בדמי ימיה, שבר את לבו, והוא נפטר בשנת 1974.

מתוך: אלבום זכרון לחברי מושב חרות, 1991.