תמר ונחום לנה הגיעו להתיישבות בעין ורד בשנת 1933 עם שלושת ילדיהם: התאומים מיקה ויקה בני 7 והבת בהירקה בת 3.
נחום היה יערן ואגרונום מדופלם, שרכש את השכלתו באוניברסיטה בסנט פטרבורג ברוסיה שלפני מהפכת אוקטובר 1917, ועלה ארצה בשנת 1921.
בהשפעת ידידים הגיעה המשפחה להתיישב במושב עין ורד, לאחר עבודה ביעור בכמה מקומות בארץ, בתחנות נסיונות של הממשלה המנדטורית, בקרית ענבים ובטבריה.
נחום היה איש אשכולות, משכיל, בן למשפחה מתבוללת, עשירה ואריסטוקרטית.
איש ישר ובעל ערכים, והמאבק הקשה לקיום והישרדות בארץ ישראל של אותם ימים היה למעלה מכוחותיו.
מחלה קשה הביאה למותה של אשתו תמר בשנת 1937, והיא רק בת 35 שנים. קברה היה הראשון הראשון שנכרה בגוש תל מונד, בכניסה למושב עין ורד. מותה שם לאל את הנסיונות הקשים לתקוע יתד ולהקים משק חקלאי בעין ורד.
ידידיו הסיביריאקים של נחום הציעו לו להשתלב בעבודה במפעל האשלג בצפון ים המלח, ושם מצא את מקומו. הוא טיפח גנים, הפריח את השממה, והיה הראשון בארץ שהצליח לגדל עצים באדמה המלוחה. בנו, יקה, הצטרף גם הוא לעבוד במפעל האשלג לאחר שסיים את כתה ט' בתל מונד. יקה השתלם בענף המסגרות תוך שהוא משלים את בחינות הבגרות, ולימים סיים את הטכניון במגמת אלקטרוניקה.
מיקה השתלם בהידראוליקה ועזר לנחום במשימות המחקר באזור סדום, בנושאי אדמה ומים, עד שפרצה מלחמת השחרור ב-1948. אז הועברו כל עובדי חברת האשלג ב"צפון" למפעל בסדום, מיקה גויס לכוחות ההגנה במקום, והיה אחראי למיקוש האזור כהגנה בפני הערבים. מיקה נפל בשעת פעולה ולאחר קום המדינה נטמן בהר הרצל.
נחום המשיך בעבודת הייעור והשתלב במחלקת הייעור הממשלתית בניהולו של האגרונום גור. הוא שתל עצים בדרום המדינה, בסדום, באילת ובדרך אליה, הקים משתלות בנגב, כשהוא מעסיק עולים חדשים, אליהם התייחס כאל בני משפחה.
בשנת 1962 פרש נחום לגימלאות. את שנות הפרישה בילה בחברת ילדיו ונכדיו, וזכה למנוחה ונחת.