חנה וזאב נולדו וגדלו במשפחות מתבוללות, נטועות היטב בתרבות הגרמנית. השניים נישאו ונולדו להם שתי בנות. עם עליית הנאצים לשלטון פוטרו כל היהודים במשרות גבוהות וזאב ביניהם. בתחילה עדיין היתה ציפייה כי המשטר הזה לא יאריך ימים. אך כאשר תקוה זו התבדתה והכסף הלך ואזל הסיקו חנה וזאב את המסקנה המתבקשת ועלו לארץ היחידה שלא תדחה אותם - ארץ ישראל. וכך עלו זאב, שהיה בן 42, חנה ושתי בנותיהם, חרף התנגדות משפחותיהם, ארצה ב-1936.
בעצת המחלקה הגרמנית בסוכנות, הם הגיעו לעין ורד, שם היו מעוניינים לקלוט משפחות חדשות. ללא מקצוע, ללא שפה וללא הכנה מוקדמת, נחתה משפחת שטיינר מחיי הבורגנות הנוחים אל המושב הנבנה בחולות השרון. האוטובוס שקשר את המקום לעולם החילוני הגיע פעם ביום בדרך החולית, מנורות נפט האירו את הערב, הבישול - על פתיליית נפט, מים לרחצה חוממו על מדורת עצים ולבית הספר הלכו הילדים בחולות או רכבו על חמור.
וילי ואני, שהפכו לזאב וחנה, גברו על קשיי ההסתגלות לעבודה הפיזית, לתרבות ולשפה והיו למושבניקים מצליחים. הם לקחו חלק בכל המטלות המתחייבות מהחיים במושב: שמירה, עזרה הדדית וקליטת עולים. זאב היה גזבר במועצת הכפר ובחבר השופטים, ושניהם הקרינו את הבטחון כי הדרך אותה בחרו היא היחידה שראוי היה ללכת בה והטמיעו את ההכרה הזאת בילדיהם.