|
||
איטקה (1914 - 1994)
אלכסנדר (1911 - 1995 )
איטקה ואלכסנדר לוין הכירו במושב עין ורד בסוף שנות השלושים של המאה העשרים, נישאו והתגוררו במושב כל חייהם. הם הקימו את ביתם וגידלו את שבעת ילדיהם: צביקה, יהודה, חיה, חוה, יהודית, יונה וזאב (צביקה הבן הבכור, היה בנה של איטקה מנשואיה הראשונים, אומץ ע"י אלכסנדר בהיותו בגיל ארבע שנים).
איטקה מורר בשם נעוריה), נולדה בסטריזוב, עיירה קטנה ליד קרקוב שבגליציה, אביה היה נוטריון העיירה ואמה מורה לצרפתית, הוריה נפטרו כשהייתה נערה והיא נשארה עם אחיה חיים (שני אחיה הגדולים, מנישואיו הראשונים של האב, הגרו לארצות הברית ואחותה עלתה לארץ). היא למדה גרפיקה ומאוחר יותר הצטרפה לתנועת בית"ר הציונית שהייתה פעילה מאד באזור מגוריה, והגיעה לארץ ולעין ורד בעזרת סרטיפיקט (מסמך המאפשר עלייה לארץ), שהביא עמו יעקב נבון שהיה לבעלה הראשון עד למותו כעבור ארבע שנים.
אלכסנדר נולד בעיר דיסבורג שבצפון מערב גרמניה, אביו נוסף על עסקיו האחרים, שימש כשוחט בקהילה היהודית הקטנה. לאמו מייחסים קשר למשפחתו של ה"רבי מסדיגורה". אלכסנדר, הוריו ושבעת אחיו הצליחו לצאת מגרמניה שנים ספורות לפני מלחמת העולם השנייה, ארבע מבין שבעת אחיו ואחיותיו הגיעו לארץ, האחד התיישב בקבוץ דתי, שתיים בקיבוץ השומר הצעיר, אחת במושב, הוריו ואח אחד התיישבו בתל אביב. האחות הבכירה היגרה ללונדון וליאו האח הבכור היגר לארגנטינה. תקופה מסוימת שהה אלכסנדר באמשטרדם ואחר כך בבלגיה שם למד את מלאכת ביקוע יהלומים. הוא הצטרף לקבוצת "הכשרה" ציונית, וכך הגיע באנייה לחיפה.
כשהגיע לארץ עבד תקופה קצרה בסלילת כבישים ועד מהרה החל לטייל ברחבי הארץ ונכבש בקסמה. באחד מביקוריו אצל אחיו שגר בכפר יעבץ באופן זמני, טייל בסביבה וראה את איטקה עובדת בקטיף תפוזים באחד הפרדסים ליד כפר הס. היא הייתה קטנטונת, זריזה, חרוצה, בעלת חוש הומור וכובשת לבבות. מאוחר יותר ראה אותה בחברת בנה הקטן ואז ידע כבר לדבריו, שהיא האישה שיאהב לעולם.
היו אלה השנים של מלחמת העולם השנייה והאירועים הקשים שלפני מלחמת העצמאות, איטקה ואלכסנדר עבדו קשה מאד למחייתם הם סחבו על גבם לוחות זכוכיות ותיקנו חלונות בבניינים במושבים שבסביבה ואף היו ימים שצעדו עד לבית הסוהר שב"כביש הראשי" לנתניה כשעל גבם המשא הכבד. כישרונה הרב של איטקה היה גם בעבודות היד שביצעה בקלילות ובדייקנות שהקנו לה מוניטין בכל מה שקשור בחיתוך זכוכית, בתיקונים מורכבים ובעיקר בקישוט ובתלבושות לפורים. במשך השנים ציירה על זכוכיות גן הילדים ועד היום ניתן לראות את הויטראז'ים הצבעוניים שבחלונות בית הכנסת במושב שאיטקה הכינה.
גם אלכסנדר נמשך מאד לאמנות ובאמצעים הדלים שהיו אז בידיו הוא רכש רפרודוקציות של ציורים שאהב, בעיקר אלו מציירי קבוצת "הבריקה" (הגשר) בגרמניה, ואיטקה ציירה והעתיקה אותם בצבעי מים ושמן לתלייה על קירות הבית. אלכסנדר הצליח להשיג מדי פעם עבודות בביקוע יהלומים ואף להכשיר תלמידים במקצוע זה, ואחר כך לעזור במשך שנים רבות לאיטקה בניהול ובעבודה במפעל המדגרות לאפרוחים שהיה שייך למושב. איטקה הייתה המעשית, המובילה והחריפה, אלכסנדר היה החולם, המעריץ ללא גבול של אשתו וילדיו, קשור מאד למורשתו בגרמניה כשבידו האחת ספר שיריו של היינריך היינה ובשנייה מהדורה מוקדמת של ספר "הקפיטל" של קארל מרקס.
המשפחה גדלה ואחרי צביקה נולדו יתר הילדים בהבדלי שנים קצרות. למרות המצב הכלכלי הקשה, הבית היה מלא צחוק וחלומות, מקושט בוילונות ובתמונות, הארוחות הוגשו בטקסיות ובגינונים אירופאים, דוד ג'ק, האח של איטקה מניו יורק, שלח מקרר חשמלי "פריג'דר", ומדי פעם הגיעו "חבילות מאמריקה" שהכילו שמלות מבריקות, נוצות וכובעים שאיטקה ובנות המשפחה התהדרו בהן בשמחה ולב שלם. כל שבוע נקנה דלי חלב אצל רוזיה ובומה מוצ'ן, איטקה השכילה להכין בזריזות תבשילים ועוגות. אלכסנדר הקפיד לחלק לכל אחד מהילדים שוקולד, להכין לכל אחד לפי טעמו קקאו, תה או קפה.
כל אחד משבעת הילדים שונה מהאחרים בצבעיו, במבנהו, באופיו ובכישרונו, ופעמים רבות טעו לחשוב שהבית הוא גן ילדים ולא בית משפחה אחת. ההורים התגאו והעריצו כל אחד מהם וצפו בהתפעלות בכל צעדיהם.
בחדש יוני בשנת 1956 קרה האסון הנורא שבו צביקה הבן הבכור, הטייס נהרג. עולמם של איטקה ואלכס חרב, שברונם וצערם הנורא השפיע על חיי המשפחה. התנהלות החיים בבית המשיכה כסדרה, אך אבדו מאז אותה השמחה, התמימות והקסם שהיו. עם הזמן הילדים בגרו וכל אחד הפליג לחייו.
אלכסנדר (1911 - 1995 )
איטקה ואלכסנדר לוין הכירו במושב עין ורד בסוף שנות השלושים של המאה העשרים, נישאו והתגוררו במושב כל חייהם. הם הקימו את ביתם וגידלו את שבעת ילדיהם: צביקה, יהודה, חיה, חוה, יהודית, יונה וזאב (צביקה הבן הבכור, היה בנה של איטקה מנשואיה הראשונים, אומץ ע"י אלכסנדר בהיותו בגיל ארבע שנים).
איטקה מורר בשם נעוריה), נולדה בסטריזוב, עיירה קטנה ליד קרקוב שבגליציה, אביה היה נוטריון העיירה ואמה מורה לצרפתית, הוריה נפטרו כשהייתה נערה והיא נשארה עם אחיה חיים (שני אחיה הגדולים, מנישואיו הראשונים של האב, הגרו לארצות הברית ואחותה עלתה לארץ). היא למדה גרפיקה ומאוחר יותר הצטרפה לתנועת בית"ר הציונית שהייתה פעילה מאד באזור מגוריה, והגיעה לארץ ולעין ורד בעזרת סרטיפיקט (מסמך המאפשר עלייה לארץ), שהביא עמו יעקב נבון שהיה לבעלה הראשון עד למותו כעבור ארבע שנים.
אלכסנדר נולד בעיר דיסבורג שבצפון מערב גרמניה, אביו נוסף על עסקיו האחרים, שימש כשוחט בקהילה היהודית הקטנה. לאמו מייחסים קשר למשפחתו של ה"רבי מסדיגורה". אלכסנדר, הוריו ושבעת אחיו הצליחו לצאת מגרמניה שנים ספורות לפני מלחמת העולם השנייה, ארבע מבין שבעת אחיו ואחיותיו הגיעו לארץ, האחד התיישב בקבוץ דתי, שתיים בקיבוץ השומר הצעיר, אחת במושב, הוריו ואח אחד התיישבו בתל אביב. האחות הבכירה היגרה ללונדון וליאו האח הבכור היגר לארגנטינה. תקופה מסוימת שהה אלכסנדר באמשטרדם ואחר כך בבלגיה שם למד את מלאכת ביקוע יהלומים. הוא הצטרף לקבוצת "הכשרה" ציונית, וכך הגיע באנייה לחיפה.
כשהגיע לארץ עבד תקופה קצרה בסלילת כבישים ועד מהרה החל לטייל ברחבי הארץ ונכבש בקסמה. באחד מביקוריו אצל אחיו שגר בכפר יעבץ באופן זמני, טייל בסביבה וראה את איטקה עובדת בקטיף תפוזים באחד הפרדסים ליד כפר הס. היא הייתה קטנטונת, זריזה, חרוצה, בעלת חוש הומור וכובשת לבבות. מאוחר יותר ראה אותה בחברת בנה הקטן ואז ידע כבר לדבריו, שהיא האישה שיאהב לעולם.
היו אלה השנים של מלחמת העולם השנייה והאירועים הקשים שלפני מלחמת העצמאות, איטקה ואלכסנדר עבדו קשה מאד למחייתם הם סחבו על גבם לוחות זכוכיות ותיקנו חלונות בבניינים במושבים שבסביבה ואף היו ימים שצעדו עד לבית הסוהר שב"כביש הראשי" לנתניה כשעל גבם המשא הכבד. כישרונה הרב של איטקה היה גם בעבודות היד שביצעה בקלילות ובדייקנות שהקנו לה מוניטין בכל מה שקשור בחיתוך זכוכית, בתיקונים מורכבים ובעיקר בקישוט ובתלבושות לפורים. במשך השנים ציירה על זכוכיות גן הילדים ועד היום ניתן לראות את הויטראז'ים הצבעוניים שבחלונות בית הכנסת במושב שאיטקה הכינה.
גם אלכסנדר נמשך מאד לאמנות ובאמצעים הדלים שהיו אז בידיו הוא רכש רפרודוקציות של ציורים שאהב, בעיקר אלו מציירי קבוצת "הבריקה" (הגשר) בגרמניה, ואיטקה ציירה והעתיקה אותם בצבעי מים ושמן לתלייה על קירות הבית. אלכסנדר הצליח להשיג מדי פעם עבודות בביקוע יהלומים ואף להכשיר תלמידים במקצוע זה, ואחר כך לעזור במשך שנים רבות לאיטקה בניהול ובעבודה במפעל המדגרות לאפרוחים שהיה שייך למושב. איטקה הייתה המעשית, המובילה והחריפה, אלכסנדר היה החולם, המעריץ ללא גבול של אשתו וילדיו, קשור מאד למורשתו בגרמניה כשבידו האחת ספר שיריו של היינריך היינה ובשנייה מהדורה מוקדמת של ספר "הקפיטל" של קארל מרקס.
המשפחה גדלה ואחרי צביקה נולדו יתר הילדים בהבדלי שנים קצרות. למרות המצב הכלכלי הקשה, הבית היה מלא צחוק וחלומות, מקושט בוילונות ובתמונות, הארוחות הוגשו בטקסיות ובגינונים אירופאים, דוד ג'ק, האח של איטקה מניו יורק, שלח מקרר חשמלי "פריג'דר", ומדי פעם הגיעו "חבילות מאמריקה" שהכילו שמלות מבריקות, נוצות וכובעים שאיטקה ובנות המשפחה התהדרו בהן בשמחה ולב שלם. כל שבוע נקנה דלי חלב אצל רוזיה ובומה מוצ'ן, איטקה השכילה להכין בזריזות תבשילים ועוגות. אלכסנדר הקפיד לחלק לכל אחד מהילדים שוקולד, להכין לכל אחד לפי טעמו קקאו, תה או קפה.
כל אחד משבעת הילדים שונה מהאחרים בצבעיו, במבנהו, באופיו ובכישרונו, ופעמים רבות טעו לחשוב שהבית הוא גן ילדים ולא בית משפחה אחת. ההורים התגאו והעריצו כל אחד מהם וצפו בהתפעלות בכל צעדיהם.
בחדש יוני בשנת 1956 קרה האסון הנורא שבו צביקה הבן הבכור, הטייס נהרג. עולמם של איטקה ואלכס חרב, שברונם וצערם הנורא השפיע על חיי המשפחה. התנהלות החיים בבית המשיכה כסדרה, אך אבדו מאז אותה השמחה, התמימות והקסם שהיו. עם הזמן הילדים בגרו וכל אחד הפליג לחייו.