שלום וייסבורד (הלבני), נולד בכפר ליד סוסנקה, רוסיה הלבנה.
הוא למד בעיר מינסק, לקח חלק בפעילות בתנועת הנוער "החבר", היה לסטודנט ציוני, למד באוניברסיטה ולימד עברית.
גניה חנקין (לימים הלבני) נולדה בעיר בריאנסק, שברוסיה הלבנה. גניה למדה גם היא בעיר מינסק, הייתה לחברת הארגון "החבר", סטודנטית ציונית ובוגרת אוניברסיטה.
במסגרת האוניברסיטה והפעילות הציונית הכירו השניים. שלום נתפס על ידי המשטרה החשאית הסובייטית בשל פעילות ציונית בשנת 1924, נשפט ל"גירוש לנצח" מרוסיה הוא ובת זוגתו.
שלום וגניה עזבו את רוסיה ב-31.7.1924 והגיעו ארצה לפלסטינה ב-8.8.1924. הם הצטרפו להכשרה בתנועת "החבר" במושב בית עובד, שם התרכזו רוב חלוצי התנועה. תחילה עבדו בפרדסי נס ציונה, לאחר מכן עברו למנחמיה, שם עבד שלום כמנהל חשבונות בתחנת החשמל, "נהריים" של רוטנברג.
שלום וגניה, שהעדיפו עבודה חלוצית, על פני עבודה משרדית או פרטית, עזבו את מנחמיה ועברו להתגורר בעפולה, שם עבדו בסלילת כביש.
בנוסף, שלום עבד כמורה לעברית וגניה היתה במועצת הפועלות.
בשנת 1926, נולד בנם הראשון אבנר. בשנת 1929 עזבו שלום וגניה הלבני יחד עם בנם הבכור אבנר את עפולה והשתקעו במושב עין-ורד. 9 שנים מאוחר יותר נולד אמנון בנם הצעיר.
אבנר הלבני היה מראשוני טייסי חיל האוויר הישראלי והשתתף כטייס ב"טייסת הנגב" בבלימת השריון המצרי במלחמת השחרור.
אמנון, אחיו הצעיר, הלך בדרכו ובשנת 1953 היה לטייס קרב, וב-1976 היה קברניט ההרקולס שהחזיר את החטופים מאנטבה במבצע "ינותן".
שלום שבבסיסו היה לאיש לימודים וספר, פנה אחר הציונות וחי את שארית חייו כעובד אדמה במשקו בעין ורד.
גניה, גם היא אשה משכילה, דומיננטית וחרוצה, תרמה את חלקה בעבודה ובניהול המשק בפרט. הם אהבו את חייהם במושב וזכו לארבעה נכדים.
גניה נפטרה ממחלה קשה, בהיותה בת 66.
שלום נשאר במשקו, אותו המשיך לעבד עד גיל 78, ולימים מכר אותו ועבר לגור בנתניה. שלום נפטר ב-1984 בהיותו בן 82.
שניהם קבורים זה לצד זו, בבית העלמין בתל מונד הסמוכה לעין ורד.