אחרי נישואיהם הצטרפו חנה ומשה ל"ארגון חקלאי ת"א", ויחד עלו עם ראשוני המתיישבים לעין ורד. בתחילה הם בנו אורווה לפרדות וגרו בצריף קטן. עם השנים, בחריצות, סבלנות ומסירות, בנו את ביתם והקימו משק לתפארת. בשותפות עם מספר חברים הקים משה מאפיה ועסק בחלוקת לחם. באחד הימים התנפלו עליו ערבים עת נסיעתו והכוהו בראשו. מאז לקתה שמיעתו ובריאותו הורעה.
משה היה איש עקרונות, צנוע ובעל משמעת עצמית גבוהה חנה היתה מסורה למשפחתה, וחרף העבודה הקשה לא ויתרה על הנאת הקריאה.
בתום מלחמת העולם השניה הגיעו ארצה רבים מבני משפחתם ששרדו אחרי השואה, וכולם מצאו בביתם של חנה ומשה חום וסעד נפשי וכלכלי.
חייהם של חנה ומשה היו סמל לחברות, לשיתוף ולהגשמת הציונות.
חנה נפטרה בשנת 1983 בגיל 79 ומשה נפטר ב-1996 והוא בן 90.