בנימין עבד בסלילת כבישים בגליל, במחצבות ואחר כך כנהג משאיות כבדות, עד שהגיע לחברת האוטובוסים "השרון" (אגד של היום), ועבד על קו עין ורד-תל אביב. באחת הנסיעות נתקל מבטו במראה בנערה מצודדת, ספורטאית ב"הפועל", יהודית יער-אדמי, ומייד החליט שאיתה יתחתן. גם יהודית לא יכלה להתעלם מהגבר הגבוה, היפה ותכול העיניים, התאהבה בו מייד, ובגיל 17 (בשנת 1933) נישאו השניים.
האהבה שתחילתה במראה שבאוטובוס המשיכה ללבלב במשך כל 40 שנות נישואיהם. למרות העבודה הקשה והמצב הכלכלי הקשה היתה הזוגיות שלהם מפורסמת בכל הגוש. יהודית ובנימין חיו כשנה בכפר סבא, שם נולדה גילה (1934), ואז עברו לתל אביב, לדירת חדר. כשיהודית היתה בהריון עם גיורא (1939) עברו לצריף ברחוב בצלאל, גן מאיר של היום. סבא אליעזר התעקש שיעברו לעין ורד בגלל התרחבות המשפחה וההפצצות על תל אביב. ואכן, ימים ספורים אחרי שעברו מהצריף לעין ורד נהרס הצריף כליל באחת ההפצצות. בית האבן בעין ורד הורחב ומשפחת אהרונוביץ חיתה בו עם סבא אליעזר יער-אדמי עד שנפטר ב-1962.
ב-1946 נולד בן הזקונים חיים-נחמן, ומרבית העול של הטיפול בילדים ובמשק נפל על גילה הבכורה, כי סבתא יהודית התלוותה לסבא בנימין בנסיעותיו הארוכות כדי להיות יחד עמו. כשלקה בנימין בליבו ונאסר עליו לנהוג היה מקרין סרטי קולנוע לכל הגוש אחרי שהביא אותם מ"ועדת התרבות" בתל אביב. יהודית היתה מגלגלת את התרגום בגלגל נוסף על פי הבנתה ולקול הערותיהם של הצופים.
יהודית נודעה גם בתבשיליה הטובים ובעיקר בעוגות הטעימות והיפות. בית המשפחה היה תמיד מלא אורחים וחברים, והיווה מוקד בילוי וצחוק במושב. החום והחברותא פיצו על הקשיים הכלכליים.
יהודית ובנימין לא היו עשירים בחומר, אך תמיד היו מאושרים.
ב-1973, שנה לפני מותו של בנימין, הועבר המשק לידי גיורא, אשר חידש אותו ואת בית המשפחה.
יהודית נפטרה ב-1982 באחד הימים המאושרים בחייה - חתונת נכדה הבכור איל. היא נקברה לצד בעלה, אהובה, בבית הקברות בתל מונד.